"האם בריטניה צריכה להילחם? האם הגיוני שחיילים בריטים צעירים ימותו במלחמה שלפי כל הסימנים היא אבודה? או שהבריטים צריכים להגיע לאיזה שהוא הסכם שעשוי להציל מאות אלפי אנשים? ואם ייחתם הסכם כזה, הסכם יעיל לסיום המלחמה שיוציא ממנה את בריטניה, אולי הסכם כזה יציל את חייהם של מיליונים בכל העולם?", כך דיברו רבים בבריטניה אחרי כיבוש צרפת על ידי הגרמנים.

ספרו של ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון, 'אפקט צ'רצ'יל' (תרגום: ימימה עברון, הוצאה לאור: סלע מאיר), יוצא דופן לטובה מהרבה ספרים שאליהם הגעתי לאחרונה. השאלה שהוצגה לעיל מהווה את חלקו הראשון של הספר ובוריס ג'ונסון מעמיד אותנו בפני אותה השאלה הרת הגורל שעמדה בפני צ'רצ'יל והקבינט שלו. הוא מפליג בדמיונו אל עבר שאלת השאלות: אם אכן היה נחתם שלום או הסכם לאי לוחמה בין צ'רצ'יל והיטלר, כיצד נראה היה אז עולמנו?

"אם יש את נפשכם להשקיף אל אחד הרגעים המכריעים במלחמת העולם השנייה, אל נקודת מפנה בהיסטוריה של העולם, הצטרפו אליי", כותב ג'ונסון לקוראיו. "… אנחנו מדברים על אחר הצהריים ב-28 במאי 1940. היו שם שבעה בסך הכול והם היו קבינט המלחמה של בריטניה… הם טרם הצליחו למצוא מענה לשאלה הקיומית שניצבה בפניהם ובפני העולם.

על כיסא ראש הממשלה ישב וינסטון צ'רצ'יל. לצדו ישב נוויל צ'מברליין, ראש הממשלה הקודם. צ'מברליין הואשם בכך ששגה בהערכת האיום מצד היטלר ובכישלון הפיוס. כאשר הנאצים הסיגו את בריטניה מנורבגיה בחודש שעבר, היה זה צ'מברליין שנשא באחריות. לידם היה הלורד הליפקס, שר החוץ הגבוה והכחוש… היה שם ארצ'יבלד סינקלייר, מנהיג המפלגה הליברלית שצ'רצ'יל נטש. היו שם קלמנט אטלי וארתור גרינווד, נציגי מפלגת הלייבור. מזכיר הקבינט, סר אדוארד ברידג'ס, רשם את הפרוטוקול.

השאלה נלעסה שוב ושוב בימים האחרונים בהתקדר החדשות עוד ועוד. איש לא ביטא אותה מפורשות, אולם כולם הבינו מהי. האם בריטניה צריכה להילחם? האם הגיוני שחיילים בריטים צעירים ימותו במלחמה שלפי כל הסימנים היא אבודה? או שהבריטים צריכים להגיע לאיזשהו הסכם שעשוי להציל מאות אלפי אנשים? ואם ייחתם הסכם כזה, הסכם יעיל לסיום המלחמה שיוציא ממנה את בריטניה, האם הוא יציל את חייהם של מיליונים בכל העולם? אני לא חושב שאנשים רבים בדור שלי, שלא לדבר על דור הילדים שלי, מודעים לחלוטין למידה שבה היינו קרובים לחתימה על הסכם, לדרך הדיסקרטית והרציונלית שבה יכלה בריטניה לפרוש מהמלחמה ב-1940. נשמעו קולות רציניים ומשפיעים שרצו להתחיל במשא ומתן.

לאחר שלושה ימי דיונים מתישים, קיבל לבסוף הקבינט הבריטי את דעתו של צ'רצ'יל – להמשיך במלחמה על אף כל הסיכויים הקלושים לנצח בה. ומה היה קורה לו היה הקבינט מחליט, בניגוד לדעתו של צ'רצ'יל, לכרות הסכם שלום עם היטלר, לפי תנאיו כמובן? כיצד היה נראה עולמנו אז?

ג'ונסון שואל ומשיב, כי היטלר היה מכוון את כל זעמו לעבר רוסיה, משוחרר מאיומה של חזית מערבית כל שהיא ומהצורך לפתוח בחזית שניה נגד הבריטים (רומל באפריקה). הוא היה מכה סופית את הענק הרוסי תוך כמה שבועות. ואז, בניחותא, היה מתפנה לטפל בבריטניה. בכוח צבאו המשוכלל, שהיה מצויד לעילא ולעילא ובפיקודם של גנרלים עתירי ניסיון ומעוף, היה גם מצליח לעשות זאת. את התוכנית האמורה סביר להניח שהיה מבצע תוך כמה שבועות גם ללא כיבוש בריטניה".

עד כאן מתוך דברי ג'ונסון. החושך מהאוקיינוס האטלנטי ועד הרי אורל היה יורד על אירופה. היטלר וחבר מרעיו לא היו נעצרים. הבדלנים בארצות הברית, חלקם אנטישמיים קיצונים לא פחות מהנאצים, היו מאמצים את הפתרון הסופי. ולנו, היהודים, נשקף גורל אחד: להיעלם סופית מעל במת ההיסטוריה. אלא שקם לבריטניה אותו מנהיג שהציל את המערב, את תרבותו רבת הפנים, ולימים מסתבר, עם נפילת הגוש הסובייטי, גם את תרבותו הפוליטית.