אפרת אשת המעשה

ד"ר הרלב בתדרוך לעיתונאים (באדיבות המשפחה)
ד"ר הרלב בתדרוך לעיתונאים (באדיבות המשפחה)
שיחה אישית עם ד"ר אפרת הרלב, מנהלת בית החולים לילדים 'שניידר', על הרגעים המרגשים של קליטת הילדים שנחטפו ושוחררו

שאלתי את ד"ר אפרת הרלב (ברון), מנהלת בית החולים 'שניידר', על הרגע הקשה ביותר שהיה לה בקליטתם של הילדים החטופים. לאחר מספר שניות של היסוס, ככל הנראה בשל הקושי לדלות מים רגעי הכאב את המיוחד, השיבה: "הרגע שבו נשאתי על ידי לקראת הגעתה למחלקה את אחת הילדות, ששמה עליי את מלוא משקלה ואת הראש על הכתף. זה היה רגע כואב, מרגש ומכונן שבו הרגשתי את 'כובד האחריות והכאב' במלוא מובן המילה".

הבעת פניה של אפרת עדיין מביעה כאב כשמספרת היא על הרגע בו נכנסה לבטן המסוק שהביא אתו את ארבעת הילדים הראשונים: "הם היו צל של ילדים ללא כל הבעה על פניהם. אלה שבכל זאת דיברו, עשו זאת בלחש. הם עדיין חיו את החוויה הנוראה של החטיפה ושל השבי. הם היו חיוורים, צמודים לאימותיהם ללא כל כוונה להרפות, אפילו לא לרגע קט".

אפרתי, כפי שאני נוהג לכנותה מאז היותה ילדה קטנה המתרוצצת בגבעות הירק באזור ירושלים, תמיד דגלה בשפת המעשה. תיאוריות ותכנונים לא עניינו אותה. כך קרה גם בבוקר השבת השחורה, השבעה באוקטובר. חצי שעה לאחר שההתראות בטלפון הנייד שלה לא הפסיקו לזרום, הבינה ד"ר הרלב שאכן מדובר באירוע חריג: "נערכנו ביחד עם קציני צה"ל מטעם אכ"א, שנמצאים אתנו ומלווים אותנו. ההיערכות כללה הגדרת מתחם ייעודי וסטרילי עבור השבים ובני משפחותיהם. המתחם איננו נראה כמו בית חולים אלא יותר כמו בית מלון, אבל מאפשר את כלל הטיפולים והבדיקות אשר צריכים להיערך בו. סידרנו אזורים נעימים לטובת הילדים וגם לטובת המשפחות, כולל אזור מנוחה ואוכל, אזורי משחקים מותאמי גיל, אזורי 'שקט' והתבודדות למי שצריך וכמובן הרבה חפצים אישיים שייתנו הרגשת בית. ארגנו צוות ייעודי רב תחומי לכל משפחה – רפואה, סיעוד, פסיכוסוציאלי ואדמיניסטרטיבי – שממלא כל צורך באופן אישי ומותאם".

בקשתי מד"ר הרלב לדעת, אפילו על קצה המזלג, מה הדבר שהעיק בעיקר על הילדים החטופים, אותו יישאו בלבם לעד?

תשובתה: "אני לא חושבת שיש דבר אחד כזה. כמובן יש שוני מאוד גדול ממשפחה למשפחה ומילד לילד. כל אחד חווה חוויות מזוויעות שונות – גם בשבעה באוקטובר וגם בשבי. ייקח זמן. לאור העובדה שכולם בימים הראשונים לוחשים, אני מניחה שזה משהו שהיה מאוד משמעותי שלא יכלו לדבר עליו או להשמיע בקול רם".

עובדי בית החולים 'שניידר' המסורים לא היו לבדם. כדי לטפל ב-17 ילדים ששוחררו מהשבי, בחמש אימהות ששבו עם ילדיהן ואפילו בסבתא אחת, הגיע לבית החולים צוות מטעם מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים, שהתמקם בלובי של בית החולים. חבריו עסקו בשתי משימות עיקריות, הקשורות בעיקר בטיפול באנשי התקשורת וחיבורם האפשרי לבני משפחות הילדים החטופים. בלובי של בית החולים הוצבו במעגל 38 ברווזים צהובים שקיבלו את פני הילדים השבים הביתה – זאת כמניין הילדים ובני הנוער החטופים.

הילדים החטופים ששבו הביתה, יזדקקו עוד בהמשך הדרך להרבה טיפולים, "מבחינה רפואית – בעיקר השלמת חסרים תזונתיים; ומבחינה רגשית – עוד ייקח הרבה זמן. האתגרים יהיו ברבדים רבים ואישיים מאוד, אך אין ספק שזה יהיה האתגר הגדול. יחד עם זאת, פגשנו ילדים, ילדות, אימהות ואפילו סבתא אחת אמיצים מאוד, מתמודדים וחזקים. בעזרה ובתמיכה אני בטוחה שהם בסופו של דבר יתמודדו היטב", אומרת ד"ר הרלב.

אותי מאד עניין לדעת אלו משאלות היו בפי הילדים החטופים בפגישותיהם הראשונות מצוות הרפואי שטיפל בהם. דומה שהפעם הצליחה ד"ר הרלב לסטות קמעא מהרצינות, כפי שמחייב המצב, ולהעלות חיוך: "המשאלות הראשונות היו בעיקר לאוכל אהוב. הצוות הרפואי חרג מן התפריט שהוכן על ידי הדיאטניות כדי להרגיל את הגוף הקטן מחדש לקבל מזון בכמות ואיכות ראויה. במקרה אחד ביקשה אחת הילדות לקבל אמפנאדה ובמקרה אחר ביקשה ילדה אחרת לקבל סושי".