אתם לא עושים לי טובה

צילום אילוסטרציה: klimkin, pixabay
צילום אילוסטרציה: klimkin, pixabay
אני בטוח שאילו עובדות ועובדי הניקיון היו מאמינים ביכולתם ולא חיים בהרגשה המעוותת של "עושים לי טובה שנותנים לי לעבוד במשרד ממשלתי מכובד", הכול היה נראה אחרת

אינני יודע כמה מכם חיו ועדיין חיים בהרגשה המיוחדת והמוזרה: הכרת תודה למקום עבודה או לחבר מזדמן שאפשרו לך לטפס בסולם, מעובד פשוט ל… בואו נניח לתפקיד מנהל משמרת. מודה ומתוודה: גם אני נמניתי על אותם אנשים.

כך חשבתי עד שהזדמנתי לארוחת צהרים משותפת עם מי שהיה היועץ המשפטי לממשלה ושופט בית משפט העליון, פרופ' יצחק זמיר. השיחה התנהלה בנושאים שקשורים בעבודתנו המשותפת – הוא כיועץ המשפטי לממשלה ואנכי ככתב לענייני משפט. לשאלתו, מדוע פרשתי מ'מעריב' בטרם הגיעי לגיל הפנסיה, השיבותי בחיוך: "לא פרשתי. הפרישו אותי לאחר 43 שנות עבודה ומאז חלפו להן שנים רבות ומעולם לא אמרתי מילה רעה על העיתון".

כאשר נשאלתי מדוע? העדפתי ללכת בתלם שלי: "תראה, העיתון עשה לי רק דברים טובים. מנער שליח הפכתי למנהל הסניף המרכזי של העיתון בירושלים".

כאן הפתיע אותי פרופ' זמיר: "תגיד לי ברוך, מדוע אתה מעלה תמיד את מה שעשה העיתון למענך? תאמין לי שהם לא עשו לך טובה. אם לא היית טוב לעיתון – העיתון לא היה מקדם אותך".

לרגע נעלמו המלים מפי. עד אז הייתי שפוט בהנחה הבסיסית שהעיתון עשה עמי חסד גדול. בזכות עבודתי כעיתונאי, במשך למעלה מארבעים שנה, הכרתי עולם ומלואו. הייתי מעורב ככתב בלב ההתרחשויות שידעה המדינה בארבעת העשורים האחרונים של המאה שחלפה.

אז מה גרם לי לשבת ולכתוב 'וידוי אישי' רגיש?

לפני מספר ימים אחזתי בידי את המוסף הכלכלי של 'ידיעות אחרונות' מיום שישי האחרון. בשער התנוססה תמונתה של פועלת ניקיון ששואלת את קוראי העיתון: "תסתכלו עלינו, אנחנו לא שקופות. איך אפשר לחיות ממשכורת של 29.12 שקלים לשעה?".

איני נוהג לדלג על כתבות מסוג זה. אולי בגלל עברי ככתב לענייני רווחה של 'מעריב'. הכתבת הוותיקה של העיתון, ענת לב אדלר, עשתה עבודה נאמנה שמשקפת את חוסר הרגישות של כל המערכות: החל מהמעסיקים, בהסתדרות (גוף האמור להגן על העובד החלש) וכלה במשרד האוצר. התגובות של הגופים הללו לשאלה הפשוטה – איך ניתן לחיות במשכורת דלה כזו – היא ממש מרגיזות ומקוממות. אין בהן למעשה כל חדש: כולם אשמים. חוץ מאתנו… תראו את הפער עבור שעת עבודה בין הסקטור הפרטי (38-42 שקלים לשעה) ובין הגופים הציבוריים (29.12 שקלים בלבד לשעה).

הנה, אחת לאחת התגובות (בקיצור הנדרש) של הגופים הנוגעים במחדל הנורא:

אבי מזרחי, יו"ר ארגון חברות הניקיון: "אם נערי האוצר מחליטים שאין מחסור בעובדי ניקיון, למרות שיש מחסור של עשרות אלפי עובדים, למה ששר האוצר ייתן או.קיי. לחתום על צו ההרחבה?".

תגובת משרד הכלכלה: "שרת הכלכלה סבורה שהעלאת השכר לעובדים בענף הניקיון היא צעד חשוב וראוי ביותר, אולם לא יהיה זה נכון לקדם אותו לפני שיתנהל משא ומתן בשיח משותף להקצאת הכסף…".

תגובת משרד האוצר: "מה שארגון עובדי הניקיון רוצה זה לקבוע רף חדש של שכר מינימום ענפי שיחול על עובדי הניקיון בלבד גם במגזר הציבורי וגם במגזר הפרטי, זאת בלי קשר לשאר הענפים במשק. יש כרגע עסקת חבילה של העלאת שכר המינימום ל-6,000 שקלים בכל הענפים במשק, שנחתמה באופן שוויוני ובמתווה אחיד ושהפעימה האחרונה שלה תהיה ב-2025. במהלך זה נכללים גם עובדי הניקיון בכל המשק".

במילה אחת: בולשיט. אף אחד מהם אינו משיב תשובה ברורה לשאלה קלה: האם ניתן לפרנס משפחה בסכומים הללו? כאשר בידיעה אחרת של מדורי הכלכלה אתה קורא "המדינה טובעת בכסף". מספרים לנו על עשרות מיליארדים שהגז מזרים לקופת המשק, על גביית מסים גדולה מהצפוי ועוד.

חברי ממשלה יקרים, הבטחתם שינוי? אז בבקשה תתחילו לעבוד. אני בטוח שאילו עובדות ועובדי הניקיון היו מאמינים ביכולתם ולא חיים בהרגשה המעוותת של "עושים לי טובה שנותנים לי לעבוד במשרד ממשלתי מכובד", הכול היה נראה אחרת.

הם, משרדי הממשלה, לא עושים לכם טובה.