באנו, ראינו, נצחנו

צילום: דודי כרמלי
צילום: דודי כרמלי
הגענו אל ארץ ישראל היפה, אל ארץ ישראל העובדת, אל אחינו החבולים, הבלתי מנוצחים

באנו אליהם עשרה חברים, עשרה מתנדבים, באנו לסייע להם. בדרך לשם דברנו על השבת ההיא הארורה, על המחדל, על הטבח, על ההשפלה, ואחר הייתה שתיקה. לא ידענו מה נאמר.

משארכה הדרך גאו בתוכי הדברים ואמרתי: הם באו לרצוח והם רצחו. אך מעבר לכך, כוונתם הייתה להטיל אימה ולהשפיל.

על יד על יד שאנו בשתיקתנו הגענו אל ארץ ישראל היפה, אל ארץ ישראל העובדת, אל אחינו החבולים, הבלתי מנוצחים.

שער הישוב היה סגור. בצמוד אליו היה נטוי אוהל לבן, ובתוכו כתת הכוננות. חייל עם נשק קרב אלינו ושאל לאן מועדות פניכם? אמרתי: לקטוף עגבניות. שאל: אל מי? אמרתי: אל דביר. נתחייך החייל ואמר: אתם צדיקים כי באתם לעשות מצווה. אמר: תבורכו על המעשה. נפנה והלך לפתוח לנו את השער. אמרתי: "זה השער צדיקים יבואו בו".

באנו למשק מספר 4 במושב יכיני. מושב שמייסדיו עולים מכורדיסטן ומפרס, שעליהם נוספו עולים מתימן, מין תמהיל כזה של ארץ ישראל הטובה, של ארץ ישראל היפה, ארצם של אנשים חרוצים, אמיצים, חבולים ובלתי מנוצחים.

מושב שבשבת הארורה נרצחו בתוכו שמונה אנשים, והנה הם בעבודתם כבימים ימימה.

דביר יצא להקביל את פנינו בחיוך רחב. התבוננתי באיש, בעובד האדמה הזה שחזותו מוצקה ופניו טובות ולבי רווח.

יצאנו מרחבת ביתו אל החממות. ישבנו על עגלה נגררת כאותם עובדים תאילנדים חרוצים שהמלחמה הרחיקה אותם ממקור פרנסתם, וצחקנו על כך כל הדרך. בהגיענו, נטלנו איש ואישה ארגזים ובאנו אל תוך החממה בשמחה. ריח העגבניות האדומות היה משכר. כאן חשתי כבן איכרים, שהרי הורי היו עובדי אדמה בכורדיסטן, ואני שב אל עולמם הקסום. דמות אבי עלתה לנגדי ודמות אמי האצילה שעמלו מבוקר עד ליל להחיות את בני ביתם. ברגעים הראשונים של העבודה בחממה, דברנו בינינו בקולות צהולים, אך בהמשך נתמעטו הקולות וכולנו התמכרנו לעבודה. אט אט נתמלאו הארגזים בעגבניות סמוקות מטוללות שחר, ונצברו כמגדלים רמים על משטח הטרקטור. ככל שגבהו מגדלי הארגזים גבהה שמחתנו, והיינו מצחקים כילדים.

בתום יום עבודתנו שבנו לביתו של דביר לשתות קפה. הוא ספר לנו על היום ההוא, על הקרב שהתחולל מסביב לביתו, ועל גבורת הלוחמים שלחמו במחבלים – שהיו מצוידים בנשק מכף רגל ועד ראש – כשבידיהם רק אקדחים. רותקנו אל סיפורו, סיפורם של הבלתי מנוצחים.

בדרך חזרה התבוננתי במרחבי הנגב הצפוני הקסומים. ראיתי נירים ותלמים חרושים מתוחים מאופק אל אופק. התבוננתי באדמה שירוק דק מכסה את רגביה, ירוק של גשמי חורף ראשונים, קרקע שעליה חיותם של האנשים הללו הבלתי מנוצחים.

הדרכים היו עמוסות, אלפי כלי רכב שעטו בכבישים, כמבקשים להגיד בקולם הרועש כי העם החבול שב אט אט לאיתנו. עם שעדיין נלחם. עם בלתי מנוצח.

בערב הלכנו לשיר עם המפונים מהעוטף. אולם התרבות בבית הספר התיכון 'הראל' במבשרת ציון היה מלא מפה לפה. ישבנו יחדיו אנשי מבשרת ציון עם המפונים מהעוטף, יחדיו שרנו את שירי ארץ ישראל היפה, יחדיו שרנו בהתרגשות את "התקווה", שמילותיה קבלו בעת הזאת משמעות מעצימה יותר מבימים רגילים. היינו יחדיו – עם בלתי מנוצח.