בבקשה לשוב לצניעות

אילוסטרציה: pixabay
אילוסטרציה: pixabay
אין בבקשתי זו אליכם, חלילה, לשוב לימי הצנע של שנות החמישים, אלא לשוב למעט צניעות * הדבר לא יגרום לארצנו נזק וקרוב לוודאי לא לנו כפרט

אני קורא בכלי התקשורת הכתובה וצופה במשדרי הטלוויזיה על עלייה של עשרות אחוזים ברכישתן של מכוניות חדשות, לאו דווקא במכוניות הקטנות והצנועות אלא במכירתן של מכוניות פאר עליהן משלמים מאות אלפי שקלים ובמקרים 'צנועים' כמה מיליוני שקלים…

תאמרו, במידה גדולה של צדק ומעט נאיביות: "מה אתה רוצה? לאזרחים יש כסף. שיקנו מה שהם רוצים, שיבזבזו כמה שהם רוצים על חיים טובים ומאושרים…".

זו בדיוק הנקודה. ליד ביתנו יחנו כלי רכב מפוארים ויקרים, אבל נשאלות השאלות: מה הלאה? על איזה כבישים ייסעו? מה עם זיהום האוויר? מה יהיה מחר? בבקשה מכם, רק אל תשיבו במשפט הלא אחראי "אכול ושתה כי מחר נמות…".

אני יודע, בדיוק כמוכם, כי המכוניות מכניסות כסף רב לקופת המדינה: המסים הכבדים על רכישתן, ההוצאות הרבות על הדלק, התשלום השנתי – האגרה – על המכונית (דבר שאין לו, אגב, אח ורע במרבית המדינות בעולם). או.קיי., המכונית היא פרה חולבת משובחת לקופת המדינה. אבל היכן האחריות של המדינה? היכן המדיניות של הממשלה ואחריותה?

קשה מאוד להאשים בבזבזנות חסרת תקדים רק את 'האזרח הקטן', הרואה את הממשלה מפזרת ברוחב לב את הכספים שאין לה, כדי לרכוש את לבנו ביום הבחירות: מענקי קורונה לכל אזרח, גם למיליארדרים ולמיליונרים, מתן מענקים לחודשי חל"ת (חופשה ללא תשלום) ארוכים. החלטה חסרת אחריות הגורמת כיום למחסור משווע בעובדים. חלמאות? זאת אתם אמרתם.

הבזבזנות של כולנו וחוסר האחריות באים לידי ביטוי לא רק במכוניות הרבות שאנו רוכשים בלא הבחנה אלא גם בתחומים רבים אחרים. אחד הבולטים שבהם הם אולמי החתונות: לפני כמה ימים ראיתי, כמו רבים אחרים, כתבה בחדשות באחד מערוצי החדשות. הכתבה עסקה במחיר הלא יאומן שדורשים בעלי האולמות עבור כל מנה. הכתב עשה מלאכתו נאמנה והתקשר לאחד מבעלי אולמות הפאר וביקש להזמין מקום ל'חתונה'. בעל האולם השיב, בלי להתרגש: "החל מ… 670 שקלים למנה". בדקתי את מכשיר השמיעה באוזניי. הוא היה שם ושמע כל מילה…

אתם מבינים? זוג צעיר, שעדיין אין לו 'גרוש על התחת' (סליחה על הביטוי, ב.מ.) הולך ומוציא מאות אלפי שקלים כדי ש… מה? תאמרו כדי לשמוח ולשמח את האורחים. כולנו רוצים לעשות זאת. אבל רבאק, בלי לעשות חשבון נפש? אני יודע שחלק מהקוראים יטענו שאני עדיין חי בעולם הישן, בו 'קשישים' כמוני התחתנו באולמות בהם המארחים הכינו במו ידיהם כריכים לאורחיהם… אבל אני רוצה לומר לכם: השמחה באולמות 'שלנו' לא הייתה פחותה מהמסיבה המפוארת שלכם כיום ולעתים קרובות אף יותר.

הבעיה הייתה ונשארה העיניים הגדולות של מרביתנו, עיניים שאינן יודעות שובע. זה מביא אותי לסיפור קטן שאמי נהגה לספר ואיני זוכר את מקורו:

יום אחד יצאו הגביר העשיר ובנו, רכובים על פרידה בדרכם לשוק המרכזי בכפר, מצוידים בתכשיטי זהב לרוב. באחת החנויות הבחין הילד בפסלון עתיק ונפשו יצאה אליו. לשאלת הגביר השיב המוכר שהפסל אינו למכירה. הגביר, מתוך רצון עז להשביע רצון בנו, הציע תכשיט זהב יקר ערך תמורתו. המוכר החל להראות סימני ריכוך: "מוכן למכור לך את הפסל תמורת משקלו בזהב". הגביר הסכים לעסקה. מה כבר יכול להיות, אמר לעצמו…

הניח המוכר את הפסל על הצד השמאלי של המאזניים ועל צדו הימני החל במלאכת הנחת תכשיטי הזהב. בזה אחר הוצאו כמעט כל תכשיטי הזהב והמאזניים ממאנות להתאזן. ליד החנות עבר רב עם זקן לבן, הביט בנעשה והחליט להתערב. הוא נטל מכיסו את מטפחתו וכיסה את עיני הפסל…

המאזניים התאזנו.

"איך עשית זאת?". תהה הגביר. "זה פשוט", הסביר הרב, "כל עוד יש לנו עיניים גדולות ופקוחות שום דבר לא ישביע אותנו. תמיד נרצה עוד ועוד…".