בימים ההם ובזמן הזה

המלחמות עוד אתנו להרבה זמן (צילום אילוסטרציה: Amber (Clay, Pixabay
המלחמות עוד אתנו להרבה זמן (צילום אילוסטרציה: Amber (Clay, Pixabay
הזכות לעצמאות מדינית בעולם הזה היא נדירה ויקרה * אף אחד לא קיבל אותה על מגש של כסף, אלא במחיר דמים כבד * את המחיר הזה שילם בראל שמואלי בסוף אוגוסט וכמוהו גם רבים מחבריי

סמ"ר בראל חדריה שמואלי ז"ל נפל על משמרתו כאשר הגן על גבול רצועת עזה. הוא נפגע ב-21 לאוגוסט ונפטר תשעה ימים לאחר מכן.

הייתי בנעליו עשרות פעמים, מוצב לעתים קרובות בתפקיד קשר ולוחם בכל מקום שהורו לנו להיות בו ולעתים קרובות תחת אש ומהומת הקרב, שכמעט תמיד נפגעו בהן חברים. גם תוך כדי אימונים, לפני מלחמת ששת הימים, היו לנו כל העת נפגעים. והיו גם תאונות, מחלות והתאבדויות.

לפני שהתגייסתי הייתה לי תחושה שלא אגיע לגיל 19. בגיל 19 וכמה ימים פרצה מלחמת ששת הימים. אני רואה עד היום את המחזה כאשר חצינו את הגבול –  הייתי הקשר של קצין החימוש. נסענו בג'יפ לא ממוגן בדרך עפר שמשני צדדיה שדרות צברים גבוהות מאוד. לפתע הופיע משום מקום לוחם ערבי לבוש אזרחי שאחז בידו קלשניקוב. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את הכלי המשחית הזה. אנחנו היינו מצוידים באקדח תופי עם כמה כדורים של הקצין ולנהג היה עוזי עם שתי מחסניות. ואני, סגור מאחור ללא יכולת תגובה, מצויד ברובה צ'כי עם כמה כדורים. הקצין שנהג נופף באקדחו, הנהג שאחז בעוזי נתקף בהלם ולא הגיב. כנראה שהלוחם הערבי נתקף בהלם וגם היה בפאניקה מוחלטת. אולי נגמרו לו הכדורים או שהיה לו מעצור. צווחתי על הנהג שיירה עליו. בסופו של דבר הוא פלט צרור מהעוזי לשום מקום. החמוש טיפס מרוב אימה על גדר הקוצים האימתנית ונעלם. בהמשך היינו כל העת תחת אש, טנקים מתפוצצים מסביב, גופות הרוגים שלנו ושלהם מרבדים את המדבר.

כך היה בכל תקופות השירות הצבאי והמילואים שבהן שרתתי כלוחם באחד מגדודי המילואים של 'גולני' וגם שם היו לנו הזדמנויות לא מעטות להצטרף לבראל ולעשרות אלפים אחרים שעמדו כחומת מגן אנושית כדי שהמדינה שלנו תמשיך להתקיים. בזמננו, אף אחד לא העלה על הדעת להתלונן לראש הממשלה ולא זכור שראש ממשלה או שר בכיר הלך לבקר אצל משפחות הנופלים. הנשיאים נהגו לעשות זאת לפעמים. הייתה איזו תחושה של כבוד ומורא בפני מקבלי ההחלטות.

אנחנו ניאלץ להילחם על מדינונת זו עוד זמן רב. השנאה אלינו רק הולכת וגוברת, וגם אם ניסוג מכל השטחים ונעניק לכל משפחת פליטים מיליון דולר, זה לא ישנה כלום, עד אשר כל גרגיר אדמה עלי אדמות ייצבע בצבע הירוק. הזכות לעצמאות מדינית בעולם הזה היא נדירה ויקרה. אף אחד לא קיבל אותה על מגש של כסף, אלא במחיר דמים כבד. זה העולם העקום בו אנו חיים – כל דאלים גבר. בעולם קיימות בין 6,000 ל-7,000 קבוצות אתניות שלהן שפה ודת ורק לכמאתיים יש עצמאות מדינית. אנו הקטנטנים זכינו בזאת. רובנו שכח היום שעד לפני כמה עשרות שנים היינו עם נרדף ומבוזה בחלקים גדולים של העולם. כמה עשרות שנים של שקט יחסי מוחקים מדעת הצעירים את מוראות העבר.

הבעיה העיקרית שלנו זה לא רק מאות אלפי הטילים המאיימים על המדינה ועלולים להישלח למטרתם בהחלטה של איזה אייתוללה מאיראן, שדת השנאה והפחד היא לחם חוקם. הבעיה היא ההתפוררות החברתית, השסעים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים במדינה. רוב הקבוצות לא מחפשות את המכנה המשותף, אלא את המכנה המפריד והמבדיל. חיילים, שרובם באים מהשכבות המוחלשות, שואלים ובצדק, למה להם למסור את נפשם הצעירה לטובת העשירים ובעלי הכוח, שמניסיוני העגום רבים מהם עריצים גסי לב.

הסיכוי היחידי שלנו ושל המין האנושי בכללותו להמשיך ולשרוד, זה שנתחיל לחפש את הצדדים החיוביים בכל אחד ונפסיק לחפש מגרעות וכשלים. הסיכוי לכך לא נראה באופק, אבל אין להתייאש כמובן. כל אחד מאיתנו מסוגל להתמקד במה שחיובי ובונה ולקוות שההשגחה תתייחס אלינו במידת הרחמים.