ביקור ביידן: הכישלון כולו שלנו

צילום: Adam Schultz, 'ויקיפדיה'
צילום: Adam Schultz, 'ויקיפדיה'
שוב חוזר הניגון של 'שתי מדינות לשני עמים' שאותו שכחנו מזמן * מדוע זה קרה? * מה ההשלכות של מפנה זה?

זהו. אפשר שוב לנשום לרווחה. ביידן כבר חזר לארצות הברית, אנחנו חזרנו אל הפקקים הרגילים. הכול טוב?

לא. הכול לא טוב. סיום ביקורו של הנשיא האמריקאי חותם לנו על שני כישלונות מהדהדים. ראש וראשון: החייאת אותו מונח כמעט מיתולוגי, שקם עכשיו שוב לתחייה, באשמת אותה מדיניות קלוקלת תזזיתית וקלת דעת – 'שתי מדינות לשני עמים'. כן. בעיוורון, בשל חוסר ניסיון ובשל חוסר יכולת להקשיב וללמוד, חוזר אותו פזמון שמושמע לנו עכשיו ביתר שאת. הפעם הוא מלווה בגיבוי אמריקאי תקיף ומתברר שהוא אותו פזמון שכבר שכחנו אפילו מהצורך לזכור אותו. אחרי שנתניהו איין אותו (מלשון אין) על ידי 'הסכמי אברהם', נגזר עלינו עכשיו לשנן אותו מחדש…

בשני אירועים, שאמורים היו להיות בעלי חשיבות מיוחדת ליצירת יסודות חדשים וטובים יותר למדיניות החוץ הישראלית החדשה, הרעננה כביכול, כשל לפיד. הראשון היה בוועידת הנגב (או פסגת הנגב) שבה תלה לפיד (אז שר החוץ בלבד) תקוות גדולות.

אותה ועידה התבררה, על פי הגדרת עיתון 'הארץ', כ"ועידה על כלום" (ציטוט). עכשיו, אחרי ביקור ביידן, מתברר כי העניין הפלשתיני היה הפיל הלבן (או השקוף) בחדר. ללא סיכומים מראש, תיזז לפיד כדרכו בבטחה אל עבר המבוי הסתום בכינוס. משתתפי הוועידה הנכבדים גילו, כי ללא יד מכוונת מראש, שהם חופשיים לומר בנאומי הסיכום את מה שבא להם. אז הם אמרו אותו. ועוד איך… כולם. וראה זה פלא, הם חזרו על המנטרה שכבר שכחנו ממנה, אבל היא מעוגנת באינטרס הישראלי: אפשר לדבר על הכול חוץ מאשר על העניין הפלשתיני… והם אכן דיברו רק עליו…

כך מצא את עצמו לפיד עולה לבדו אל קברו של בן גוריון, וכדי שלא יולבנו פניו, עשה עמו חסד שר החוץ האמריקאי אנתוני בלינקן שליווה אותו לשם. כל היתר אצו טסו לארצותיהם.

על כל הטעויות הללו חזרה עכשיו ממשלת ישראל החדשה בביקור ביידן. מסתבר כי כלום ושום דבר לא נלמד. שוב ושוב שנינו מפי האמריקאים, כי עדיין בראש מעיניהם, הפתרון האידיאלי לסכסוך הוא שתי מדינות לשני עמים וכי הם לא ימושו ממנו. חמור מכך, בחלקו השני של הביקור, בעת שנכח ביידן בסעודיה, נשמעו קולות חדשים גם מפי בכירים באמירויות שאומרים כי "הקשרים שאנו טווים עכשיו עם ישראל אינם פתיחת מתווה לעימות עם איראן". אין להעלות על הדעת שקולות אלה היו מושמעים ללא הסכמת סעודיה. ועוד דרשה סעודיה לצרף את הפלשתינים ואת הירדנים ל'הסכמי אברהם'. משמעות דרישה זו היא הוצאת הרוח ממפרשי ההסכמים המדוברים.

ואז נוספה טעות אחת קשה במיוחד: ישראל נמנעה מלנצל הזדמנות שאולי לא תחזור ולא העלתה על שולחן הדיונים דרישה מהמעצמה הגדולה בעולם לעמוד לצדנו בפרשת העימות החדש המתפתח בינינו לבין לבנון: סימון נכון של גבול המים הטריטוריאליים של ישראל. פעולה חשובה העשויה לשים קץ לסחטנות המתפתחת של החיזבאללה.

בהקשר הזה לא קל להימנע מלהזכיר גם את הסגנון. אין מנוס מכך, משום שהצורה יוצרת גם את התוכן. מרשל מקלוהן הגדול (1964), אמר פעם, באמירה אלמותית בלתי נשכחת: "המדיה היא המסר". הוא טרם הכיר את הטלוויזיה דהיום. מדיה זו, בנוכחותה, מחזקת ומחשלת את הנראות של המסר ככלי שיש לו משמעות בפני עצמה ולא רק את המסר גופו.

כאן חובה לציין את התיזוז האין סופי של ראש הממשלה ואת החיבוקים שהוא מוצא לנכון להעתיר על הפוליטיקאים שאיתם נפגש – החל מבלינקן המופתע, דרך מנסור עבאס, אחר כך נשיא צרפת עמנואל מקרון וכלה בביידן שאץ רץ לנתניהו, היושב בשורת המוזמנים, אולי גם כמפלט מהתזזיתיות של האיש הפוסע לצדו. לפיד, בחוסר רגישות משווע, פעל 'על אוטומט', כסבור הוא שכך הם 'יאהבו' אותו. אבל אחר כך תמיד מתברר כי 'מכניסים' לו ולנו מהצד. ועוד איך…