בליפתא על שפת המים

צילום: יאיר יצחקי
צילום: יאיר יצחקי
ראיתי את החן החסד והחמדה שהם הרעיפו זה על זה * דרך פניהם הטובות ראיתי את פניה היפות של הארץ הזאת * ראיתי גן עדן שבו מהלכים ומרקדים אנשים טובים והם רעי הקרובים ואחי

ירדנו מתונות בשביל התלול היורד אל המעיין. כל הדרך אחזתי ביד רעייתי שלא תמעד. השמש שקפחה על ראשינו זרעה על פנינו אגלי זיעה שבהקו בזהרורי אור.

משארכה הדרך וקשתה, בקשתי לעודד את רוחה של רעייתי ושלי ואמרתי: בקץ היסורים – הגאולה. היא חייכה חיוך מיוגע ודק.

לאחר עקומת העקלתון האחרונה נגלה הנוף במלוא הדרו: מעיין מפכה מים צלולים, בריכה שאגרה אל תוכה את מי המעיין, בוסתן שגדש את הגיא ובו עצי תאנה, רימונים, גפנים, צברים ומיני אילנות אחרים, מהם גבוהי קומה ומהם נמוכים. עמדנו נפעמים אל נוכח המראה ובראשי החלו מהדהדות מילות הקודש מתוך ספר בראשית: "ויטע ה' אלהים גן בעדן, וישם שם את האדם… ויצמח ה' אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל… ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן". מי-נפתוח (ליפתא) נדמתה בעיני כגן עדן המקראי.

על יד על יד שאני הוגה בכך באוני קולות מבין עצי הגן ורעי שיחלתי לבואם החלו מגיחים מבינות האילנות בדרכם אל המעיין. בין הבאים: רבים מחברי להקת המחול הכורדי מגוננים, מנהל הלהקה מנשה זקן, מדריך הלהקה יוסי זקן, נגן הזורנה המיתולוגי צדיק זכריה ועוד רבים רבים אחרים. פני הכל זהרו בחן, ויותר יפו פניהן של הנשים הכורדיות שבחבורה, שמן המפורסמות היא – שבעת שפיזר אלהים את חינו על נשות ישראל, הוא שפע והרעיף ממנו יותר קבין על נשות כורדיסטן להאיר פניהן ולהוסיף חן על חינן. לא ארכו הדקות עד שהבאים העמידו על שפת הבריכה שולחן רחב מידות, שעליו הונחו מעדנות ומטעמי מלכים שהם הכינו במו-ידיהם. היו שם כמה וכמה מיני קובה בטעמים שונים, ויפרך, וכיסנים גדושי בשר, וסלטים, ועוד הרבה מיני מאכלות שובי לב ועין וערבים לחיך. עמדתי ליד השולחן משתאה ונפעם, שכן איש לא אירגן, ואיש לא חילק מטלות. הכל נעשה בחפץ לב ובחמדת פנים. הכל עמדו ליד השולחן ואכלו לשובעה תוך שהם מרעיפים שבחים זה על זה, ומברכים על המאכלים ואת עושיהם, עד שלפתע נשמעה נגינת הזורנה והד קולות התיפוף המרעים על הדהולה שקראו את האנשים אל המחול. באחת נמלא העמק במוסיקה, במצהלות שמחה ובמקצב מנעליהם של המחוללים.

עמדתי מן הצד (כמי שרגליו אינן קלות במחול) ואושר גדול הציפני. ראיתי אנשים שמחים ביום חולין. ראיתי את פניהם להובים ובעיניהם אור. ראיתי את החן החסד והחמדה שהם הרעיפו זה על זה. דרך פניהם הטובות ראיתי את פניה היפות של הארץ הזאת. ראיתי גן עדן שבו מהלכים ומרקדים אנשים טובים והם רעי הקרובים ואחי.

משבקשתי לפרוש לדרכי בקשוני שאספר על המקום ועל המעיין – וספרתי את זאת: מעין זה שאנו עומדים על שפתו הוא מעיין קדומים. הוא נזכר בספר יהושע במתווה הגבול שבין שבט בנימין ושבט יהודה, וזכרתי לצטט את הנוסח המקראי כלשונו: "ותאר הגבול מראש ההר אל מעיין מי נפתוח, ויצא אל ערי הר עפרון ותאר הגבול בעלה היא קריית יערים". ואם במעיינות עסקינן ראוי להזכיר שענין ההתיישבות בארץ ישראל למן שחר ההיסטוריה הוא בעצם סיפור המעיינות. בכל מקום שנתגלה מעיין שם קם ישוב. ודבר מענין אחר הוא הקשר בין ליפתא, הכפר הערבי שהיה כאן עד מלחמת השחרור, לבין שוק מחנה יהודה. בעת שהחלו להיבנות השכונות היהודיות מחוץ לחומות העיר העתיקה (1860 ואילך) נוצר מפגש אינטרסים בין האוכלוסיה היהודית לבין הפלחים מליפתא, משייך באדר ודיר יאסין. הפלחים האלה משלושה הכפרים בקשו למכור את מרכולתם שמן שדותיהם, ואלה בקשו לקנותה. המפגש היה בשטח פתוח וריק שלימים קם עליו שוק מחנה יהודה – שוק שראשיתו הייתה מצער ואחריתו שגאה מאד.

טרם לכתי ספרתי משהו בנימה אישית. בשנות השבעים בהיותי סטודנט במכללה למורים עשינו בני כתתי ואני את העבודה המעשית שלנו כאן בבית הספר בליפתא שהייתה מאוכלסת אז בעולים חדשים מכורדיסטן, ובקורי היום הצעירני והשליכני אל חמדת ימים שהיו.