במשכנות השירה

כותב המאמר עם חנה, רעייתו של יהודה עמיחי ז"ל (צילום: שרה יעקב)
כותב המאמר עם חנה, רעייתו של יהודה עמיחי ז"ל (צילום: שרה יעקב)
מדעתי ושלא מדעתי נושאות אותי רגלי תדיר למקום שירה * אני הולך להיכלות לשמוע שירה, לאוהל מזדמן שבו קוראים שירה, לככרות העיר הקטנות שבהן מעמידים עובדי העיריה במות, לטובתם של משוררים צעירים בראשית דרכם

בחלומותי הפרועים שעולים בדעתי בשומעי שירה, אני רואה אלפים עומדים דמומים על מדשאות גן העיר בירושלים, ומאזינים למשורר דגול מתוכנו, שקורא באוזני הבאים משירתו, כמו ברוסיה, שבה עמדו עשרות אלפים בפארק, להאזין ליבגניי יבטושנקו קורא את שיריו, לבלה אחמדולינה הקוראת משיריה ולמשוררים אחרים. הם אוהבים שירה. ואולי החלום הזה עוד יתגשם גם כאן, בארץ חמדת אבות…

הערב הלכתי למשכנות שאננים בירושלים עירי, לשמוע משירת יהודה עמיחי, ומשירתו של רון דהן.

היה זה בטכס חלוקת פרס יהודה עמיחי לשירה, שבו זכה בשנה זו המשורר והסופר רון דהן על ספרו "מגול".

את הטכס הנחה הקריין צבי סלטון בקולו הצלול והמרגיע, ובשפה רהוטה. בכניסתנו לאולם עוד הספקתי להזכיר לו נשכחות באומרי: ואני זוכר לך לטובה, משהו מימי עלומי הרחוקים, כיצד קראת בהטעמה מוקפדת ברדיו שלושה משירי, בתכנית שבה השתתפנו ארז ביטון ואנכי… שמע ונתחייך, ויחדיו באנו אל תוך האולם שהיה גדוש בעם רב.

הטכס נפתח בהרצאתו של פרופ' גדעון טיקוצקי על "בית הכנסת שבלב", זה בית הכנסת הנוכח ושורה בין שורות שיריו של יהודה עמיחי.

בהמשך ברכה הגברת פורטונה גלית והבה שאשו ראשת מינהל התרבות במשרד התרבות והספורט את הזוכה, את המארגנים ואת חנה עמיחי. דבריה שיצאו מלבה הרגיש כבשו את לב שומעיהם.

והיו גם אתנחתאות מוסיקליות של יהלי סובול ששר מתוך שירת עמיחי "על השיער הארוך והשיער הקצר": "כל הקיץ התאמנו פרחים לפרוח\ בתוך האדמה הסבלנית וצברו כוח\ חזרתי אליך, אבל הייתי אחר\ שערך הארוך נערה שערך הקצר", ועוד שר את השיר "בטרם": "בטרם השער יסגר\ בטרם כל האמור יאמר\ בטרם אהיה אחר"… ובאי האולם שהאזינו למילות עמיחי ולצלילים שעטפום היו כמכניפים

ואחר עלה זוכה הפרס רון דהן, שדבר בהתרגשות כנה ומכמירת לב, על חייו הפרטיים ועל שירתו , שירה ווידוית, כנה, הנכתבת מתוך כאב עמוק, על בית שחרב, על בדידות ואהבה, ועל העולם בשירתו – עולם שהוא אויב אכזר, שאך לעתים רחוקות הוא מבליח כשהוא עוטה חן וחסד ורוך. על אלה הוא כותב באחד משיריו: "אני אדבר כאן בזכות הכאב, בשפת הפרימה, בניגון הבשר הנתלש. אדבר בתפארת הבגידה, בשבח האגרוף, עוד לפני כן, דלת מנגנון נפתח ונסגר".

בתום הדברים הוענקו למשורר תעודה וזר פרחים, וגברת עמיחי חתמה את הטכס במילות אהבה, חן וחמדה לבאים, למשורר, לחבר השופטים ולוועד הנאמנים של הפרס – איש ואיש בשמו – ואני בכללם.

לטכס פרס יהודה עמיחי לשירה אני מגיע בכל שנה. אני בא בשל אהבתי הגדולה לשירתו של עמיחי, ובשל הקשרים האישיים שנרקמו בינינו במרוצת שנים רבות.

שירתו היא שירת יחיד. הוא אינו שר את שירת הרבים, את שירת האומה. עמיחי אינו מתיימר להיות משורר נביא, ולא מוכיח בשער בת רבים. בשער בת רבים הוא רואה תיירת מארצות הצפון שיושבת על אבן, מפקירה את גופה לשמש, וסכה את עורה בשמן, ומקומיים מיוחמים מתבוננים בה בתאוות בשרים. שירתו מתמקדת באדם הפשוט, האדם שמן השורה. היא שרה על רגעים קטנים של החיים. על אהבות ואכזבות, ובית שקירותיו מתבלים, ועפיפונים של ילדים, ואבות התרים אחר בניהם שאבדו להם בעמק הזה, שרוחות ומים חצבוהו.

את עמיחי פגשתי לראשונה בשנות הששים, לאחר מלחמת ששת הימים. באתי לבית הסופר ברובע היהודי שבעיר העתיקה ללמוד "כתיבה יוצרת" בהדרכתו. היינו כתריסר צעירים בנים ובנות להובים שחלמו על מלכות השירה, ולא על מלכות אלהים. בכל מפגש שניים קראו משירתם, והכל היו מגיבים ומאירים, ויהודה היה מוליך את הדיון בחן, ברגישות ובשכל טוב. מילותיו הטובות על שירתי הבוסרית שמאז, חקוקות בלבי עד היום הזה. לימים הוא הציע להנהלת הבית לכלול בתוכניתם ערבים המוקדשים לי ולשירתי. לעולם לא אשכח את המודעות הגדולות שנמרחו על לוחות המודעות בכל רחבי ירושלים שהזמינו לבוא לבית הסופר ולהאזין לשירה, שבהן התנוסס שמי באותיות קידוש לבנה. אז, באין ניידים ופייסבוק ואמצעי תקשורת אחרים, זו הייתה הדרך היחידה להזמין אנשים לערבי שירה ותרבות.

בחלוף השנים נפגשנו פעמים בשוק מחנה יהודה, בבואו עם סלים מפלסטיק לערוך קניות, והיינו עומדים כך בין הדוכנים ומשיחים שירה.

המפגש המרתק ביותר עמו נעשה במשכנות שאננים, עת באתי לראיינו לעיתון עובדי עיריית ירושלים, שבה שמשתי כמנהל המחלקה להשכלת מבוגרים ואחר כך כמנהל אגף תרבות. ישבנו יחדיו בנועם שעות ארוכות. דברנו שירה ופוליטיקה ועוד. הראיון שנמשך יותר משלוש שעות, והתקבץ לתוך שלושה עמודים התפרסם בעיתונות, בסלונט, ולימים בכתבי עת שונים.

לאחר פטירתו פעלתי לשבץ בפסטיבל ישראל ערב שהוקדש לו ולשירתו, ערב שזכה לשבחים רבים.

אם אבקש לסכם את שירתו של עמיחי ואת אישיותו המופלאה והכובשת כפי שהכרתים אומר בלשונה של לאה גולדברג: "ומכל תפארת הקסים אותי היופי הענו". היו לו עיניים שופעות אור ואהבה, והייתה בו ענווה כובשת.

באלה הימים הקשים שאנו שרוים בהם, ימים של שנאה, ומשטמה ושסעים ומחלוקות. ימים של מילות שנאה הרושפות מפי איש כלפי אחיו, אזכיר את דבריו של המשורר האהוב עלי, המשורר שאהב כל אדם באשר הוא אדם, את מילותיו הנצחיות המנחמות: "בארץ הלוהטת הזאת, המלים צריכות להיות צל"! כל המבקש תיקון, ראוי לו שילך בעקבות יהודה עמי-חי, ויחסה בצל האילן הגדול הזה שמילותיו צל.