בנתיב העולה אל "האור המתוק"

צילום: באדיבות הכותב
צילום: באדיבות הכותב
אני מתהלך בכפר שמעליו חופה היסטוריה בת אלפי שנים כהינומת כלה, כפר שחבוק בין הרים כתינוק החבוק בזרועות אמו

עין כרם. כפר שחבוק בין הרים כתינוק החבוק בזרועות אמו. הרבה אילנות ירוקי עלווה. בתים שנסמכים זה על זה, תומכים זה בזה שלא יגלשו במורד אל הבקעה הפרושה למרגלותיהם, בקעה שטרסות חורצות אותה לשמור על האדמה שגשמי החורף לא יסחפוה אל אן.

עין כרם. כנסיות שמתגבהות מעל בתי הכפר. צריחי הכנסיות וצלביהן נראים כדוקרים את השמים המנומנמים, כמו מבקשים מהיושב במרומים לעור משנתו ולהסב אליהם את עיניו, בעוד שענבלי הפעמונים משמיעים  באוזניו שירות הודיה וקילוסין.

יוחנן המטביל נולד כאן לאלישבע וזכריה. בחצר הכנסיה הנקראת על שמו עשרים ואחד לוחות קרמיקה שעליהם כתובה בעשרים ואחת שפות תפילת ההודיה של זכריה האב על הולדת בנו,  אשר לימים ירד  אל הירדן להטביל את העם ולטהרם מחטאיהם, ובין מוטבליו היה גם יהושוע בן יוסף ומרים גואלם ומושיעם.

משכבדו רגלי ישבתי לנוח ליד המעין השופע מים בצל צריח המואזין הניצב מעליו, ודמויות מרים ואלישבע המחבקות זו את זו עלו לנגדי. כאן הן נפגשו ומכאן הן עלו אל בית הקיץ של משפחת זכריה. הן עלו מתון מתון במדרון התלול שלא להעיק על העובר הטמון ברחמה של מרים. יוסף וחמורו השתרכו אחריהן מאחור. לאחר שנחו בצל עלוות הגפנים וסעדו את לבם, הלכו האם, האב והחמור לבית לחם,  וכל השאר היסטוריה. לימים משהוקמה במקום "כנסיית הביקור" נתקנו בחצרה ארבעים ושבעה לוחות שעליהם מתנוססת בארבעים ושבע שפות תפילת ההודיה של מרים בעת שנשאה את הגואל ברחמה.

עין כרם. בתי כנסיות קטנים שממעיטים עצמם ומנמיכים קומתם: ממעמקים קראתיך אלהים. אתה מוצאם חבוים בין בתי הכפר כמבקשים להטמע בקרבם. אי פה אי שם נשמעות זמירות שחרית להנעים בקולות קטנים ושלווים את שחריתו של אלהי אברהם.

אני מתהלך בכפר שמעליו חופה היסטוריה בת אלפי שנים כהינומת כלה. בלכתי עיני תרות אחר המצוקים שמהם חצבו אבותינו את האבנים לבניית המזבח שבמקדש, כמסופר במשנה. מצוקים הנשקפים בהרחק, בעיבורו של הכפר. כך בהרהור של רגע, במשנהו אני שב אל טבורו של הכפר כמבקש להעשיר, לגלות את אוצרות בית המקדש שנטמנו כאן כמתואר במגילות הנחושת שנמצאו במערות בקומארן שבהן  נכתב: "באשוח אשר בבית הכרם, בבואך משמאל, מרחק של עשר אמות טמונים ששים ושניים ככרות". תר והוגה: לו מצאתים – כמה מליונים היו שווים כיום  אותם ששים ושנים ככרות הזהב… 

עין כרם – הרבה בתי קפה, והרבה בתי מאכלות כשרים, והרבה בתי מאכלות אסורים אך ערבים לחיך.

עין כרם – הרבה אמנים ויוצרים המוסיפים ביצירתם חן על חן כפרם. ויש שם בית אחד שנקרא הבית העתיק ובו אישה אחת רבת פעלים וברוכת כשרונות, שלבושה הדור וצבעוני, שיחודו שובה את העין ואת הלב – ושמה שושנה קרבשי, שביתה הפך למרכז תרבות זוטא ורבים באים בו ויוצאים נשכרים,   ועין כרם נעטפת בחן השופע ויוצא ממנו. ואם תשאלוני מדוע דווקא את זה הבית הריני מזכיר אודה על חטאי ולא אכחד – כאן קראתי משירי באוזני אנשים, ואני זוכרו כל אימת שאני משייט להנאתי בין בתי הכפר ובסמטאותיו המפויטות. 

והנה ביום אתמול באני חדש בעין כרם. רעייתי ואני היינו בדרך למצוא מרפא לכתפי הכואבת, במעלה הדרך היוצאת מן הכפר ועולה לירושלים, צדה עיני במפרדה בצד הדרך ועליה כתוב : ומ…. האור". נמלאתי סקרנות הן בשל האור, והן בשל האותיות הנאות להפליא, ובקשתי מרעייתי לחנות בצד הדרך. משעצרה ירדתי מן הרכב והלכתי עד למפרדה ומצאתיה שבורה. שבורה כלוחות הברית. חלקה האמצעי נשמט ממנה ואינו נראה לעין. בהעמדה מלאה של חלקיה נמצא כתוב בה: "ומתוק האור". קראתי נפעמתי ונתהרהרתי.

שבתי אל רכבי שופע מחשבות על הכותב עלום השם, על האותיות היפות שהזכירוני את השעורים ב"כתיבה תמה" בבית הספר, ובעיקר על השאלה ומהו אותו אור מתוק שעליו מדבר אציל הנפש הזה? האם הוא נפעם מאור התורה המתוק? האם הוא מתאר את חייו שופעי האור עם רעייתו וילדיו? האם הוא נוהר באור אל עבר נערת חלומותיו? ואולי בא לו האור ממה שעיניו ראו בלכתו בעין כרם כשמעליו חופה היסטוריה בת אלפי שנים כהילת אור…

נותרתי אחוז בסרעפי עד שכתפי הכואבת השיבתני אל המציאות, ובאנו בשערי בית החולים "שערי צדק".

מששבנו לעין כרם ואל הלוחות השבורים אמרתי לרעייתי: אנו נשוב לכאן מחר לצלם את "האור המתוק".