"בעד עמי ולמען ארצי"

צילום: משרד ההגנה של ארצות הברית (1997)
צילום: משרד ההגנה של ארצות הברית (1997)
ספרו של איציק מרדכי הוא כתב הגנה וספר שירה לעמו ולארצו * הוא מייחל לאחדות, להסרת הרוע. * הוא מייחל לאחווה, לרעות, לחיזוק חישוקי החברה ולהרחבת המאחד והמשותף בחברה הישראלית

סמלים הם ציוני דרך בהיסטוריה של עם. הם מאירים את הדרך ומעצימים את ההולכים בה. יכול שהר יהא סמל או ישוב. מצדה היא סמל. חניתה היא סמל, ויש עוד רבים כמותם. ויכול שאדם יהא סמל ומופת, יוסף טרומפלדור הוא סמל, חנה סנש ואילן רמון הם סמל. יצחק מרדכי הוא סמל. ויש רבים רבים נוספים.

מן הסמלים טווים מורשת, מעצימים נרטיב, לאורם מחנכים את הדור הצעיר, את דורות העתיד לאהבת הארץ והעם. הסמלים הם מסד שעליהם נבנית הארץ ועליהם נשתת קיומו של העם.

בשנות החמשים תבע בן-גוריון את המושג "כור היתוך" שהיה אמור לברוא דור אחיד, שבמרכזו עומדת כסמל דמותו המופלאה של הצבר "האולטימטיבי". הרעיון כשל – ובכך נפתחה הדרך לעלייתם לבמה של אנשים ראוים וברוכי כשרונות מכל העדות, ומכל הגזעים והמינים בישראל. אלוף יצחק מרדכי נמנה עליהם. אני מציבו כמודל לבני הנוער בשל אהבתו את העם והארץ ללא סייג, בשל מסירות נפשו כלוחם ללא חת, וגם בשל דבקותו במורשת ישראל והגאווה שהוא רוחש לבני עדתו הכורדית, ובשל צניעותו כאדם מן השורה ואצילותו. איציק הוא אדם שלא גבה לבו.

קודם שארחיב ואדבר באיש אשר הינו סמל בעיניי, אדגיש בהדגשה יתירה כי כמותו ישנם רבים וטובים בקרבנו, אנשי שם אשר שמם הולך לפניהם, בשל מעשיהם הגדולים ובשל תרומתם המפליגה למדינה. אנשים מתחומי המדע, החקלאות, הרפואה, הבטחון, החינוך וההי-טק, והם בני עדות אשכנז ובני עדות ספרד, וכל אחד מהם ראוי לשפע מילות חן וחסד והערכה. הגורם המזמן אשר בשלו אני מתמקד בזאת הפעם באיציק מרדכי היא פרסום ספרו "בעד עמי ולמען ארצי" אשר הושק לפני ימים מועטים במוזיאון ארץ ישראל בתל-אביב. בטכס נכחו מאות אנשים שגדשו את האולם עד אפס מקום, ובכללם כל גדולי האומה ומנהיגיה, וכל צמרת צה"ל בארבעה העשורים האחרונים.

כל הנואמים הרבים הרעיפו על האיש מילות שבח והערכה עצומה, על יכולותיו ועל מנהיגותו, ועל איתנות עמידתו במצבי לחץ במהלך הקרב. רבים מאד מבין הדוברים הדגישו את קשריו עם בני המשפחות השכולות ועם הלוחמים הפצועים, קשרים שהוא שוקד לקיימם ללא לאות יום יום ובמהלך כל השנים.

אני מכירו מקרוב כאדם מן השורה. איציק הוא איש של אנשים, יושב עמם ומאזין להם. שר ומרקד עם בני עדתו ריקודים כורדיים. עיניו נוצצות בהאזינו לשירי ארץ ישראל היפה: "שדות שבעמק קידמוני הלילה בריח הזבל ניחוח חציר" והשיר החביב עליו: "שבחי ירושלים את אדוני".

האלוף איציק נולד בכורדיסטן בשנת 1944. בשנת 1951 עלה לארץ עם בני משפחתו העניפה. אביו משה היה איש המוסד לעליה הבלתי ליגלית.

תחנתו הראשונה הייתה מחנה העולים בשער העליה, מחנה אוהלים אשר שכן בפאתיה הדרומיים של חיפה . שם הוא טעם לראשונה את טעמו של התפוז של הארץ אשר אליה נכספו הוא ואבותיו כל הימים.

מן האוהלים של שער העליה שרוח הים בידרה את יריעותיהם, הגיע לצריפי הפח של מעברת זרעין-יזרעאל שהחמה הלהיטה אותם בקיץ והקפיאתם בחורף. משם עברה משפחתו למושב הקבע בפרוונה הרי היא שדי תרומות של היום, אשר בה חגג הנער איציק את הבר-מצווה שלו. בשנת 1960 עבר עם בני משפחתו לעיר הקודש טבריה.

הקרירה הצבאית שלו החלה ב-23.7.1962 אז לבש את מדי צה"ל שאותם הוא פשט רק לאחר 33 שנים תמימות ורצופות.

הקרירה הצבאית המפוארת שלו הייתה רצופה בפעולות תגמול מסכנות חיים. הראשונה הייתה בג'נין הידועה לשימצה עד היום. אחריה באו פעולות תגמול רבות, רבות מספור, שהגדולות שבהן היו – בסמוע, פשיטת קומנדו בעומק מצרים, פשיטה לעומק סוריה ואחרות.

איציק לחם במלחמת ששת הימים. במלחמת יום הכיפורים הוא לחם בחווה הסינית ועל גבורתו ומנהיגותו הצבאית שבאו שם למיצוי עליון הוא זכה בעיטור העוז. בהמשך הוא לחם במלחמת ההתשה ברמת הגולן, במבצע ליטני, באינתיפאדה ועוד ועוד.

במרוצת השנים הרבות הללו שבהן הוא שירת בצה"ל הוא שימש כקצין חי"ר וצנחנים ראשי וכאלוף שלושת הפיקודים.

בשנת 1995 פרש מצה"ל ופצח בקריירה פוליטית. באותה השנה חבר לליכוד ונתמנה לשר הבטחון. בשנת 1999 פוטר איציק על-ידי נתניהו, בגלל העובדה שמפלגת המרכז הציעה לו לעמוד בראשה, דבר שגרם דאגה גדולה לנתניהו. בשל הפיטורין הוא פרש מהליכוד. משנבחר ברק לראש ממשלה שמש איציק כסגן ראש הממשלה וכשר התחבורה.

בשנת 2001 התפטר אלוף יצחק מרדכי מהכנסת, ולאחר פרישתו החל במסע התנדבות מאומץ בעיירות הספר במדינה – כדי לתרום למען עמו וארצו בהתאמה לשם ספרו שהושק עתה זה, ספר הנושא את השם "בעד עמי ולמען ארצי".

ספרו של איציק הוא כתב הגנה וספר שירה לעמו ולארצו. יחד עם זאת הוא מיצר על הקורה בארץ בעת הזאת, וכך הוא אומר: "אני נושא בלבי כאב על כך שרחקנו מדרך הראשונים, מהחזון, מהאידיאולוגיה, מהערכים וההגשמה". בהמשך הוא מייחל לאחדות, להסרת הרוע, תוך שהוא מייחל לאחווה, לרעות, לחיזוק חישוקי החברה ולהרחבת המאחד והמשותף בחברה הישראלית.

בשל כל שמניתי, שהוא מועט מן המרובה, האיש הוא סמל בעיניי.