החברה המערבית יוצרת עולם תחרותי, השגת יעדים, רכישת נכסים וקניית סמלי סטטוס חברתיים. כמעט כל ההוויה שלנו כבני אדם בעולם המערבי היא חומרית.

לפתע, כמו ברק המכה בנו, המתעמלת הטובה בעולם מגיעה לתחרות עולמית. כל העיניים צופות בה. אחרי ארבע שנים של אימונים מפרכים, המתעמלת מוכנה מקצועית להשגת היעד – מדליות זהב. היא סומנה לניצחון ודאי, אך הנפש של המתעמלת לא עומדת בלחץ. לאט לאט, בתוך הנשמה של סימון ביילס נפער בור ענק. לא ניתן יותר לעצור את הכאב בחזה של המתעמלת.

התחרות החלה. מיד ניתן לראות שהמתעמלת לא נמצאת על המזרן. הגוף רץ וקופץ, אך הנשמה שלה אינה שם. השופטים קובעים ציון נמוך לביצוע של המתעמלת. אנשי יחסי הציבור מוסרים הצהרה לתקשורת, פציעה מנעה הישג כלשהו.

רק אישה אחת לא יכולה לשקר מול המיקרופונים, לא יכולה לעמוד מול המצלמות, להישיר מבט ולומר דבר שאינו אמת. הנשמה שלה רוצה להשתחרר מהכאב. בפשטות ובכנות עצומה אומרת המתעמלת לכל העולם: "הנשמה שלי לא יכולה לעמוד בלחץ".

זרקור ענק נדלק לעולם כולו. כן, הישגים חשובים בתחרות ספורט. הניצחון והמדליה הם הרצון של כל משתתף, אך כאן הפוקוס של המתעמלת משנה את כיוון החשיבה. נקודת מבט אחרת קובעת – הנשמה ובריאות הנפש עומדים כאן במרכז החיים.

במהלך ארבע השנים האחרונות אני נוסע לבתי חולים לבריאות הנפש – 'מזור' וטירת הכרמל בצפון, 'גהה' ו'אברבנאל' במרכז, כפר שאול ו'איתנים' באזור ירושלים וגם כמה בדרום. במקומות אלה יוצא לי לפגוש סגל רפואי מקצועי ואיכותי שמטפל במטופלים, אשר סובלים מבעיות נפשיות מגוונות ומורכבות ביותר בתנאים לא פשוטים.

הסתובבתי במחלקות כדי לפגוש מטופלים ולדבר איתם. לעיתים השכל אינו מסוגל להבין כיצד בחור צעיר ומוכשר שכל החיים לפניו, טס למזרח וחוזר עם הבעה בפנים שאף רופא בעולם או תרופה לא מצליחים לשנות.

בנסיעות הארוכות ובשעות הרבות בבתי חולים לבריאות הנפש חשבתי לעצמי, מה אנחנו, האנשים שעדיין לא הגיעו לאשפוז במחלקות הסגורות, עושים לטובת שמירה על הנפש שלנו?

אנחנו מטפחים את החיצוניות שלנו, עובדים סביב השעון בלחץ אין סופי להשיג עוד ועוד כסף, רכוש, רכב חדש, בית גדול ומה לא. אבל מה אנחנו עושים לטובת הנפש שלנו? כיצד אנחנו שומרים על בריאותה?

"נפש האדם היא כמו חוט שערה", אמרה לי אחת הפסיכולוגית, "בשנייה אחת, אפילו באירוע בודד, הנפש עלולה להינזק באופן חמור ללא אפשרות לתיקון".

שאלתי: "האם ניתן ליצור חוסן נפשי אצל בני אדם? האם ניתן למנוע את השבר בעת משבר?". תשובתה של הפסיכולוגית גרמה לי להבין כמה אנחנו לא מבינים את החיים. "תראה", אמרה לי הפסיכולוגית, "אנחנו עוטפים את עצמנו בהגנות ובמנגנוני תגובה לא נכונים. אנחנו משוכנעים שהחומר ישיג לנו אושר וביטחון, אך ברגעי משבר מגלים שהנפש שלנו חלשה ביותר ולא עומדת בלחץ".

"מה עושים?", קטעתי את דבריה בחוסר נימוס. הפסיכולוגית חייכה ואמרה "ראשית, חשוב להאט את קצב החיים, כמו עכשיו. תגלה סבלנות, תקשיב, תחשוב ואל תמהר לפעול ולהגיב. יתרה מכך, כל אדם חייב שיהיה לו תחביב אשר ממלא אותו, חוג חברים גדול ומגוון, והחשוב מכל – אדם חייב לזכור שלא למדוד את עצמו ואת ההצלחה שלו במספרים ובהשגת רכוש. יש לרכוש חוויות ולא רק יעדים".

בדרך חזרה מהצפון, תוך כדי  נסיעה בכביש 6, התחלתי לשאול את עצמי שאלות עמוקות. מה באמת אני והקרובים אליי עושים על מנת לשמור על החוסן הנפשי שלנו במדינה כל כך לחוצה?

החלטה אחת הצלחתי לקבל: להקשיב פחות לחדשות ולמבזקים, ומנגד לחפש חוויות רוחניות עמוקות יותר.