בכל מקום בעולם יש אנשים המהגרים לארצות אחרות שאותן הם רואים כיעד אטרקטיבי, בעיקר לצפון אמריקה ולאירופה. ישנן סיבות רבות לכך – רצון להטיב עם מצבם הכלכלי, השכלה, חופש וחירות; ומנגד, רדיפה פוליטית, מגדרית ועוד. גם באיראן קיימת התופעה, עוד מתקופת טרום הרפובליקה האסלאמית. אז, היגרו רוב האנשים כדי ללמוד או לעבוד. מאז עליית משטר האייתולות, הפכה התופעה לרחבה ולענפה. מידי שנה מהגרים כמאה וחמישים אלף איראנים לאירופה ולארצות הברית מתוך רצון עז לחיים חופשים, משגשגים, בעלי ביטחון כלכלי ונטולי אימה ויראה.

להתנהלות המשטר באיראן יש מחיר כבד מאוד. אם בשל המרוץ לחימוש הגרעיני והסנקציות הכלכליות המושטות על איראן או בשל חוסר החופש ברחובות המדינה לצד חוסר בתעסוקה ואבטלה גואה – קיים אצל רבים הרצון לעשות מעשה, לקום ולעזוב, כבודדים או כמשפחה, את נוף ילדותם, את תרבותם ואת אורך חייהם המוכר.

כך החלה באיראן 'בריחת מוחות', אותה מגדירה איראן כ"בריחת האליטות". מדובר באנשים בולטים בחברה, לרוב בעלי יוזמה, אומנים ויוצרים, סופרים ואנשי רוח, מדענים ואנשי אקדמיה. עם המהפכה, הגדיר חומייני את המהגרים למדינות ליבראליות כ"קטנים וחסרי אמונה אשר אינם תורמים כהוא זה לרווחת הרפובליקה האסלאמית". אותם מהגרים אף כונו "מקורבי המלוכה" ולרוב הם אכן היו מקרובים לשלטון השאה, דבר אשר בגינו נאלצו לברוח כל עוד נפשם בם מאימת שלטון המשטר ומאותם משפטי שדה אשר אפיינו את ראשית ההפיכה בפברואר 1979.

עם הזמן, לאחר 'טיהור' האוניברסיטאות מכל אנשי הרוח החופשיים מדת האסלאם, נוצר מצב בו לא נשארו אנשי אקדמיה שיבואו ללמוד וללמד. די מהר השכילו האייתולות להבין שאי אפשר לנהל מדינה על בסיס לימודי תיאולוגיה בלבד, אלא כדאי ואף רצוי לאפשר לימודי ליבה ומדעים מדויקים – הן בבתי הספר והן בלימודים גבוהים. אושרה החזרת הלמידה באופן שיגרתי, כולל קיום אגודת סטודנטים וכל זאת כדי למנוע את בריחת הצעירים לחו"ל. אך אם לרגע נדמה היה כי השלטון הסיר את הרסן מאותם סטודנטים, אז אין כך הדבר. הסטודנטים דוכאו ביד קשה ומצאו את עצמם מאחורי סורג ובריח לתקופות ממושכות.

עם הזמן החלו המחאות לשטוף את המדינה. בשנת 1999 התקיימה מחאה נגד המשטר והדיכוי שבה נרשמה לראשונה האמרה "מוות לדיקטטורים". בשנות ה-2000 נסבו הפגנות הסטודנטים סביב האוכל אשר הוגש במכללות ובאוניברסיטאות. בשנת 2003, החלו מחאות הסטודנטים לאחר שהשלטון ביקש לגבות שכר לימוד. השלטון, אשר החל לראות את התעצמות המחאות ברחבי המדינה, ניסה להקטין את הלהבות והחל להסביר את המחאות ולהגדירן כ"הפגנות פוליטיות שמונעות על ידי גורמים זרים". ואיך לא, החשודים העיקריים הם ארצות הברית, ישראל וגם סעודיה, שנחשבת כאויבת לא קטנה של השלטון הדתי-שיעי.

השלטון טוען כי המכללות והאוניברסיטאות האיראניות הן ברמה גבוהה. למרות זאת, מגישים סטודנטים רבים אשר סיימו תואר ראשון, בקשות להמשך לימודי מחקר, תואר שני ודוקטורט בחו"ל. התקשורת האיראנית, בהובלת המשטר, ממשיכה להשמיץ את התרבות המערבית ואת השפעותיה השליליות של המערב ולא עושה דבר כדי למנוע את עזיבתם של אותם סטודנטים.

על פי נתוני ארגוני זכויות אדם בעולם, היגרו מאיראן מאז 1979 למעלה משלושה מיליון איש. על פי נתונים איראניים רשמיים, עזבו עד כה את המדינה כשמונה מיליון אזרחים ולא שבו אליה. למעלה ממאה ושלושים אלף סטודנטים לומדים בחו"ל באישור, אך רק כ-9.1 אחוז מהם הביעו ענין לחזור לאיראן בתום לימודיהם. לשם השוואה, עד שנת 1978, חזרו 90.8 אחוז לחיות באיראן ולעבוד בה. מאז מהפכת 1979 ועד היום רק כ- 16.3 אחוז חזרו לחיות באיראן.  

לסיכום, חייב המשטר להבין כי עתיד המדינה נמצא בידי אותם צעירים שמבקשים ללמוד, לעבוד, להתפתח, לחיות ולהתפרנס בכבוד. אותם צעירים רואים במרוץ לחימוש גרעיני כהשקעה מיותרת וקצים בבזבוז ובהתנהלות הקלוקלת של האייתולות. הגיע הזמן שהמשטר יעשה חשבון נפש.