הסתיים מבצע 'עלות השחר'. גם העיתונות תסיים בקרוב את עיסוקה במריטת הנוצות ההדדית ועם ישראל ישוב לשכון לבטח בביצה הרדודה של ביטחון לכאורה, עד לקרב/מלחמה הבאים. ומה עם הקרב על התודעה? האם הפסדנו בקרב החשוב מכל?
שוב ושוב מתברר, כי ישראל אומנם ניצחה, ולדידנו ניצחון ברור וחד משמעי, אבל היכן תמונת הניצחון? האם היא שלנו? ואולי היא לא שלנו בשלמותה?
כמעט תמיד יופיעו אותם מסעי הלוויה רבי משתתפים ברחובותיה המרכזיים של עזה. גם אם מדובר בילדים שמצאו את מותם באש כוחותיהם הם, יופיעו גם משפחותיהם האומללות ובמיוחד האימהות. מה לעשות, זו תמיד הארטילריה הכבדה שבידי האויב. אנחנו יודעים את השקר, אבל העולם לא, גם לא בני המשפחות.
כל אימת שמתרחש עימות מסוג זה, ישראל היא זו שמועמדת אל עמוד הקלון – אם מדובר בארגון האומות המאוחדות (על הסוכנויות הרבות שניזונות ממנו בתוארן, בתקציבן ובשנאתן לישראל) ואם בגופים בינלאומיים אחרים.
המקרים שבהם הוטלה על ישראל האשמה להרג ילד על לא עוול בכפו הפכו לדבר המובן מאליו ולשיטה. הרשות הפלסטינית, החמאס ויתר הארגונים ששים לחמוק מאחריות, אך ששים להטיל את הבוץ על ישראל.
וכאן אנו מגיעים שוב – אם נרצה או לא נרצה – לנושא שכבר דשנו בו עד לעייפה: הסברה. מדוע כל כך קשה לנו, היהודים הישראלים, לארגן נושא זה כראוי? מדוע אנו נכשלים בנושא זה שוב ושוב? כך קרה עם הילד מוחמד א-דורה בתחילת האינתיפאדה השנייה וכך קרה לפני מספר חודשים עם העיתונאית שירין אבו עקלה כאשר אצו רצו הפלסטינים להאשים את ישראל במותה. כך נותנים הפלסטינים לעצמם, בכוחה של תרבות שקר ורמייה, הזדמנויות ליצר שוב ושוב תמונת ניצחון שקרית מיסודה וכך מכשירים הם בדיעבד את המלחמה הבאה עם ישראל.
הסברה אינה נושא שתמציתו רק בקומוניקט – הודעה לעיתונות שמוציא דובר צה"ל. הודעה כזו, גם אם היא מבוצעת בגרסתה המשוכללת יותר ומתורגמת תמיד לערבית ולאנגלית כשהיא מלווה בצילומים ממקום האירוע – אם רוצים להעניק לה אפקטיביות מינימלית, היא צריכה לעבור ברשת האינטרנט במהלך דקות בודדות מאותו אירוע ולהגיע למאות מרכזי תקשורת ברחבי העולם. על ידיעה זו לנחות על שולחנו של עורך החדשות בחצות הלילה או לפנות בוקר בלונדון ו/או בניו-יורק כאמור, כשהיא מלווה בצילומים רלוונטיים ממקום האירוע. יש להדגיש, כי הודעה כזו, עם התצלומים הרלוונטיים, תזכה לפרסום במצב טוב רק בחמישה אחוזים מהמקרים, אבל גם אם תזכה בשיעור השימוש האמור, יהיה זה הישג עצום לישראל. המדינה תוכל לטעון בבוקר שלמחרת כי "הנחנו את התמונה על שולחנו של העורך שלכם, מדוע לא עשיתם בה שימוש?". עורכי החדשות העייפים ברשתות הזרות יתקשו לענות על שאלה כזו גם בשים לב לעובדה שלא היה ברשותם חומר אלטרנטיבי.
ההתארגנות הנדרשת כדי להגיע למצב האמור אינה פשוטה כלל. יש לבנות מערך הסברה מיוחד, שיהיה בכוחו להוציא אל הפועל משימה כזו (שרק את חלקה הזכרנו כאן). בהיבט ארגוני רחב יותר, מדובר בהקמת מנגנון שיגור יעיל שמסוגל לשלוח מידע מורכב. השימוש בכלים דיגיטליים מאפשר היום העברת מידע גם אם הוא מורכב (צילומים בצבע. לעיתים גם סאונד, של אנשי הסברה ישראלים באנגלית ובערבית) וניתן לשנע מידע בקלות ובמהירות ממקום למקום.
ושוב נשאלת השאלה, מדוע מדינת ישראל, שמוכרת בעולם הגדול כמדינת היי טק, אינה יכולה לעמוד במשימה זו? ואם כבר נגענו בנושא הקריטי: מדוע לא ניתן להיעזר בבוגרי 8200 לצורך כך?
להסברה פנים רבות. על הממשלה והצבא להרחיב ולהעמיק את טיפולם בנושא זה ולהקדיש לו סוף סוף תשומת לב מיוחדת. יש לזכור כי לפן הארגוני חשיבות רבה מאוד. הוא אמור להיבנות בצורה מוקפדת, מתוך ידיעה מוקדמת כי מהלך כזה ידרוש תקציב סביר להקמתו.
