דמים נוגעים בדמים

כותב המאמר ביער ריגה (צילום: שרה יעקב)
כותב המאמר ביער ריגה (צילום: שרה יעקב)
יש ועולמות ואידיאולוגיות ואנשים והתרחשויות היסטוריות ושירים נשזרים והופכים למארג אחד שלם שמתגלגל בראשך, והופך ליורה רותחת, המבקשת להתפרץ ולגלוש בהר עד התקרשותה, ואז באה הדממה

כך מתגלגלים בדעתי הדברים המתרחשים מסביבנו כיום, עד שבאות המלים שמבעבעות ורותחות ונכתבות, שלאחר כתיבתן באה הדממה המרגיעה.

עורך הדין ברוך גבעתי הלך לעולמו לפני ימים אחדים. בשבוע שעבר כתבתי בטור זה על האיש הזה הנמנה על דור הנפילים.

בתמונה שעטרה את המאמר נראים יחדיו ברוך ונועה רעייתו, ושרה רעייתי ואנכי. התמונה צולמה ביער ריגה שאליו הגענו במסע שורשים בעקבות משפחתה של נועה גבעתי.

ביער ריגה (יער רומבולה) נרצחו על-ידי הנאצים וסייעניהם הלטבים, יותר מעשרים וחמשה אלף יהודים בתוך שמונה ימים. הטבח החל ב-30.11.1941. את היהודים הנותרים הם דחסו לתוך בית כנסת בטבורה של העיר ריגה, נעלו את הדלתות ושרפום באש עם ספרי התורה, התפילין, ושאר תשמישי הקדושה.

לאחר שראינו את שרידי בית הכנסת השרוף באנו אל מעבה היער. היה זה בוקר מואר. יער ירוק ושותק. הלכנו בשביליו דוממים. הרוחות הקלות ואיוושת האילנות הרכה לאטו באוזניי, לחשו קינות. מסביבנו קברי אחים ומצבות וגל-עדים ואנדרטאות זכרון זרועות סלעי גרניט מחודדים ושחורים, שמפלחים את הלב. מצבות זכרון עוצמתיות ונוגעות.

לפתע משום מקום הגיח צעיר צנום, נושא על גבו תיק. הוא קרב אלי ואמר לי מלים בשפה שלא הבנתי. אמרתי לו: אנגלית, אנגלית. ניסה בשפה רצוצה ושאל האם ראיתי חתולים בסביבה? והוסיף שהוא מחפש חתולים להשקותם חלב. שלף מתיקו בקבוק להראות לי, להבינני דבריו. אחר אמר ביי והלך.

הלך הצעיר וגלים של כעס ותיעוב הציפוני. הצעיר הרחום הזה מחפש חתולים להשקותם חלב, והיכן היו בני עמו הרוצחים שלא נתנו לאחיי בני עמי מים ולחם צר בלכתם בתוך ביער הזה אל מותם… לימים, מחשבותי אלה מצאו את ביטוים בשירים שכתבתי. אחד נקרא: "חתולים אובדים": "צעיר כעלה נידף/ ביקש להשקות חלב חתולים אובדים/ ביער בריגה אחיי כעלים נידפים/ צנחו אל מותם בלי חלב אלים ובלי רחמים/ ביער בריגה צעיר כעלה נידף/ שאל אותי אם ראיתי חתולים/ ואני באלם קול שאלתיו/ והיכן הם אחיי?/ ביער בריגה עצים ירוקים/ מתים דוממים/ וארבעה יהודים חיים/ וצעיר כעלה נידף/ תרים אחר אלהים וחתולים שאבדו להם/ בין מצבות גרניט אלומות/ להזכיר" (מתוך ספרי רחוב הכרמים 23 מהדורה שניה עמוד 96).

הטבח בריגה הזכיר לי טבח אחר שקדם לו, הפרעות והטבח ביהודי קישינב, כי דמים נוגעים בדמים. טבח יהודים שזעזע רבים ובתוכם את המשורר ח.נ. ביאליק אשר ביקר שם, וכתב את שירו המפורסם: "בעיר ההריגה". "קום לך לך אל עיר ההריגה, ובאת אל החצרות, ובעיניך תראה… את הדם הקרוש ואת המוח הנקשה של החללים… ובאת משם אל החורבות ועברת על הכתלים הנקובים, ועל התנורים הנתצים… כליון עמל לא-אנוש". המשורר שרואה את היהודי המובס וחש את חוסר האונים וחדלות המעש של בני עמו, מדבר מגרונם ואומר בשירו "על השחיטה" שגם אותו כתב בעקבות הפרעות הללו: "התליין! הא צוואר קום שחט, עורפני ככלב… דמי מותר".

המראות העולות מן השירים וממראה התמונות מקישנב ומריגה שבה בקרנו, מציבים לנגד עיני עתה את המראות מישובי העוטף, את הבתים השרופים, פגרי המכוניות המפויחות, הגופות המוטלות במדשאות ובתוך הבתים, ואת כתמי הדם השפוך הנקרש – כי דמים נוגעים בדמים.

חמאס דאעש שחוללו את הזוועות הללו האפוקליפטיות הם ממשיכי דרכם של הנאצים. לשני כוחות האופל האלה מטרה משותפת אחת – להשמיד את היהודים. גם הרקע דומה, גם האידיאולוגיות, גם רצחנותם שאינה יודעת שובעה וגבול, וגם הדימויים.

הנה בקוראן בסורת אלמאאידה (פרק השולחן) פסוק 63 כתוב על היהודים: "ועשה אותם אלהים קופים וחזירים", בעוד שבסרטים הנאציים נצפים היהודים כעכברושים מפיצי מחלות. שתי האידיאולוגיות רואות ביהודים תת-אדם שיש להשמידם, ודמים נוגעים בדמים.

אני כותב את כל הדברים הללו ואת כל ההתרחשויות הללו מדברי ימי עמנו מתוך כאב צורב. הכל מתערבל בתוכי כלבה רותחת שהמלים מרצדות בתוכה: קישנב וריגה, והנאצים וחמאס, ואידיאולוגיות אלימות, ושירה, וחוסר אונים, וחדלות המעשים של היהודים בגלות. מין סחרחרה אחת גדולה, שדועכת ונרגעת רק בבוא המחשבה – שעם ישראל חי היום בעולם אחר, בעידן אחר. לא עוד חדל אונים, לא עוד טרף קל. אני רואה את צה"ל ונמלא גאווה, ונמלא בטחון. לא עוד יהודים גלותיים מפוחדים, אלא עם של גיבורים. עם חפץ חיים שכל אויביו מתייראים מפניו.

אודה ולא אכחד, אני רואה את מראות המלחמה בעזה ההופכת לבית הקברות הגדול ביותר לטרוריסטים, את ההרס ואת חיסול הנבלות ללא יסורי מצפון. הם באו בשבעה באוקטובר לרצוח, אך לא רק כדי לרצוח, הם באו להטיל בנו אימה, להרחיקנו מכאן אל ארצות הגולה. אנו חייבים להטיל בהם אימה מצמיתה, שאותה יזכרו שנים רבות. אנו עם חפץ חיים, ועם חפץ חיים לא נוטש את מולדתו, אלא נלחם עליה ועל שרידותו, כי "פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות…", וגם אם לא כולן אז רובן, ואם לא בעת הזאת אזי במרוצת הדורות…