האם הווירוס מנצח?

אילוסטרציה: pixabay
אילוסטרציה: pixabay
על גל הקורונה החדש הפוקד את מדינת ישראל ועל מצב היחסים בינינו ובין ממלכת ירדן, שכנתנו ממזרח

בעת כתיבת שורות אלה, נראה כי עם תרועת הניצחון שהשמיעה ממשלת ישראל דאז בראשות נתניהו לנוכח הירידה הדרמטית בתחלואה, הגיע המועד לחשבון נפש מורכב יותר. הפעם ממשלת בנט-לפיד אמורה לעשותו. האם היא מסוגלת?

בישראל, מערכות היחסים בין הקבוצות השונות במרחב הציבורי מורכבות ונפתלות מאלה שבמדינות אחרות. גם הרצון להיבדל מהזרם המרכזי, להדגיש עצמאות יתר ולהוכיח נבדלות, חזק כאן מזה הקיים במדינות אחרות.

עדיין זכורות ההלוויות ההמוניות, ולהבדיל, אירועים משמחים, כבריתות, חתונות (גם במגזר הערבי) ובר מצוות, כאשר לכל אירוע כזה שותפים מאות אנשים ולעתים גם אלפים ורבבות. מקרים אלה גרמו לפרנסי הציבור לתלוש את שערות ראשם מרוב עצבים וייאוש. הוראות לגבי איסור התכנסויות לא קוימו בסיבוב הקודם ורק חייבו את המדינה להקצות כוח אדם לצרכי שיטור. מעשה לא יעיל, במיוחד כאשר מדובר בכוח אדם שאין לה.

הממשלה מצווה לגלות יעילות באפיקים אחרים, יעילים יותר. את מעט אנשי החוק העומדים לרשותה, יש להפנות להענשת ה'קודקודים' האחראיים לאירועים האמורים. גם את הנחת המסכה על הפנים יש לאכוף, אבל החשוב מכל הוא עניין החיסון. כאן יש לרכז את המאמץ העיקרי ומנושא זה אסור להרפות.

ישראל עברה כבר את שלב ההוכחה. העובדה כי המגפה, כבר בשלבה הראשון, דוכאה במהירות וביעילות רבה, אומרת את דברה. אולם למרות כל המאמצים, עדיין מסתובבים בקרבנו כשני מיליון בלתי מחוסנים, כולל נוער בגילאי החיסון. בקרב ציבור זה יש לטפל ובאופן נמרץ. המדינה אינה יכולה כמובן לאכוף פיזית חיסון על הסרבנים, אולם היא רשאית לפעול משפטית בכך שיורשה לה שלא לשאת באחריות לבריאותם וכמובן לאפשר לה יכולת לסרב ולהעסיק אותם אם יתמידו בסירובם. הקורונה כאן כדי להישאר, כך מסתבר עתה. עת הפינוקים של קהלים שונים תמה.

ביניים: מלך ירדן הוזמן לביקור בוושינגטון. מדוע?

ישראל טעתה קשות במהלך השנים האחרונות, כאשר ביססה את מערכת קשריה עם ירדן על "קח ותן", כאשר את מצוות ה"קח" נטלה ירדן על עצמה ואילו במצוות ה"תן" חויבה רק ישראל. כך הגענו לצבר החוצפות אותן צבר הוד מעלתו המלך עבדאללה. חוסר האיזון הזה ביחסים גבה את מחירו, כאשר ירדן דרשה וקיבלה שטחים שחשיבותם בעבור ירדן שולית לחלוטין. הראשון שבהם, האי ליד נהריים והשני בערבה. עבדאללה עשה זאת יותר מתוך רצון לתקוע אצבע בעין ופחות בשל צורך אובייקטיבי משמעותי בשטחים הללו.

ליצר הלקחנות העלוב הזה, שאיננו יודע שובע, ישראל נכנעה. במקביל, העבירה עוד מנת מים מכובדת לירדן. כיום, מקבלת ירדן כמות כפולה של מים מכפי שישראל התחייבה לה בהסכם השלום. למה? ככה!

להצדקת מערכת יחסים עקומה זו, יש הטוענים כי ירדן חיונית למשא ומתן האמור להתחדש בקרוב עם הפלסטינים. אם אכן יתחדש משא ומתן זה מעמדת חולשה, יהא בכך משום אסון. אסור לישראל לחדש את המשא ומתן (שיש לו היסטוריה נפתלת ועקרה) מתוך אותה עמדת חולשה, משום שמעמדה זו של ממשלת ישראל, המנוהלת על ידי קואליציה 'עקומה' וכאשר האיזון הרופף תלוי ברצונם של עבאס מנצור ושותפיו, לא ייצא שום דבר טוב לישראל.

על הכוחות הציוניים בממשלה הנוכחית, אם חפצי חיים הם, להבהיר כי כל עוד אין ויתור ברור וחד משמעי של הפלסטינים על זכות השיבה, אין לישראל שום סיבה עניינית להסב עמם אל שולחן הדיונים.

נתניהו במהלך מבריק, עשה ב'הסכמי אברהם' יותר מכל שעשו לפניו, בוודאי יותר מהסכמי אוסלו הכושלים והמדממים, דווקא להבראת היחסים עם הפלסטינים. הוא איגף אותם במהלך אסטרטגי מושלם והוכיח לעולם כולו, ובין היתר גם לערבים ברחבי המזרח התיכון, כי לא רק על פי הפלסטינים יקום דבר. דווקא בשל מהלך זה, יש סיכוי שהפלסטינים יירדו סוף סוף מהסולמות הגבוהים עליהם טיפסו ברוב יהירותם.

על ראש הממשלה נפתלי בנט להמשיך בקו נכון זה ולא לסגת ממנו. עזה כבר הוכיחה כי ויתור על שטחים יגרום רק להחמרת המשבר עם הפלסטינים ולא יתרום לצמצומו, בוודאי שלא יקרב אותנו לשלום. השבועות הקרובים יהיו בחזקת מבחן אמתי לממשלת בנט-לפיד.