האם זו מלחמת דת?

כוחות שיטור חמושים על הר הבית  צילום: דוברות המשטרה)
כוחות שיטור חמושים על הר הבית צילום: דוברות המשטרה)
מה הן הסיבות להתססה של החברה הערבית? האם אנחנו יושבים על חבית נפץ?

המאבק שהתפרץ והתעצם בין ערבים ליהודים – כאשר במוקדי הסכסוך עומדים אלמנטים דתיים-מסורתיים כמו הר הבית בירושלים ואלמנטים לאומיים כמו שכונת שייח' ג'ראח – הוא תוצאה של התנגשות בין שתי אידיאולוגיות לאומיות – הציונות והלאומיות הפלסטינית. האם הדת היא הגורם לעוינות המתמשכת או שהיא רק חלק ממארג הזהויות של כל אחת מן האידיאולוגיות? עם תחילת המהומות, רבים ברשתות החברתיות קראו לזה 'מלחמת דת'. האם אכן הדבר הוא כך?

השפעת הדת על הסדרים חברתיים ופוליטיים בקרב החברה הפלסטינית היא יותר דומיננטית מאשר בחברה הישראלית, היות והחברה הישראלית היא חברה מסורתית-דתית שהחילון עומד במרכזה. מוסלמים רבים (ערבים ישראליים ופלסטיניים) שאינם שומרי מצוות ודתיותם פחותה, מזוהים עם אל-אקצה כסמל לזהות לאומית והם נכונים להיאבק על המקום מפני מה שנחשב לטענתם כשליטה של מדינת ישראל.

לדעתי, הבעיה מתחילה בשיח המודרני שתופס מקום – דת ולאומיות. במונח 'דת' טמונים מטענים ומשקעים שליליים ומסוכנים למאמינים ולסובבים אותם. התפיסה, כי מקומה של הדת היא במוסדות המשויכים אליה (מסגד, כנסיה, בית כנסת) היא תפיסה ידועה אשר כבר הוכיחה את עצמה כלא נכונה.

הלאומיות נתפסה כמקור לאלימות ולתחילת עימותים מזויינים מאז תחילת המאה ה-21, בעוד שהמערב עודד לצאת ולסיים את הכיבושים הקולוניאליסטיים במאות ה-19 וה-20. מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) היא הוכחה לך.

התפרצות האלימות שמקורה בעזה ונתנה רוח גבית לערביי ישראל היא תפיסה מסוכנת. תקיפה כנגד ריבונותה של ישראל ביום חגה של ירושלים על ידי החמאס היא חציית קו אדום. תנועת החמאס, אשר הוקמה בשנת 1987 ומחולקת לשלוש זרועות – פוליטית-מדינית, צבאית ואזרחית – מבקשת להביא אבדון על מדינת ישראל.

ערביי ישראל, אשר אינם נתפסים יותר כגייס חמישי ועברו כברת דרך בהשתלבותם בחברה הישראלית, הם לצערי כלי משחק בידי טרוריסטיים צמאי דם, המבקשים להצית את השנאה דווקא בערים המעורבות בהן יש דו-קיום עדין ושברירי. לא בכדי ניתן השם 'שומרי החומות' ולא רק בשל חומות ירושלים, אלא שמירה על הבית.

אירועי אלימות בהם שכנים מוסלמים פוגעים בשכניהם היהודים מסוכנים יותר לפי דעתי מאירועי אוקטובר 2000, בהם דווקא מי שנפגעו היו ערביי ישראל. גם היהודים אשר חיו בארצות האסלאם ובארצות המגרב, לא זוכרים אירועים בהם שכנים יצאו להכות את שכניהם היהודים, לבזוז, לשרוף ולתקוף נשים הרות. החמאס וארגוני הטרור צמאי הדם נותנים לגיטימציה למעשי ההרג של חפים משפע בשם הדת, שכשלעצמה היא אינה הגורם לעוינות אלא כלי בידיהם כדי לסחוף את המאמינים.

לצערי, הצעירים המתפרעים וההורסים את הדו קיום והתשתיות הלאומיות, שכחו את מה שנזקים אלה עשו להוריהם. ערבי ישראל חייבים להבין שלא כדאי להם להיגרר אחרי ארגוני הטרור שמלבים את הסכסוך ישראלי-פלסטיני, כי עם שוך הסערה והזדהותם עם הנעשה ברצועת עזה, ייקח שנים לשקם את האמון, את ההרס החברתי ואת הקרע שמאורעות אלה יצרו בחברה הישראלית – ערבים ויהודים כאחד.