הבון-טון 2022: "אבל  נתניהו"…

צילום: U.S. Embassy Tel Aviv
צילום: U.S. Embassy Tel Aviv
העילית הלבנה הבינה, כי שוב לא תחזור לעמדות הכוח שלה בעבר * מכאן השנאה ומכאן הרדיפה * וכאשר נתניהו 'בפרונט', כמה פשוט לפגוע בו וכך גם באלה שניצבים מאחור...

בשנים האחרונות חל שינוי עמוק ומורכב בשפה הפוליטית/ציבורית בישראל. הוויכוח הפוליטי-אידיאולוגי הולך ונעשה עמום יותר ויותר. לרבים מאתנו זכורים ימים של תהום שהייתה פעורה מראשית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בין ימין לשמאל ואיימה לבלוע את כל המתקרב אליה. זכורים לנו גם יחסו של בן גוריון לז'בוטינסקי ולבגין ("האיש ההוא, היושב בכנסת ליד מרידור"), ה'סזון' ו'הפורשים'. תהום זו הלכה ונתרחבה. היא שלחה גרורות אפילו אל אברים בגופה שלה. לבד מאותה מחלוקת בין ימין לשמאל, גם בתוך השמאל עצמו נפער קרע ששוב לא ניתן לגישור כמו זה שבין התנועות הקיבוציות, קרי הקיבוץ המאוחד ואיחוד הקבוצות והקיבוצים. יד איש אחזה בגרון רעהו גם אם הוא בן משפחתו…  

ביוני 1948 הייתה המדינה הצעירה על סף מלחמת אחים של ממש, כאשר התפתח קרב סביב אניית הנשק 'אלטלנה' שהביא ארגון האצ"ל. תחילה הגיעה הספינה אל החוף בקרבת כפר ויתקין ואחר כך לחוף תל אביב. הדבר קרה בעקבות החלטה (יש אומרים נמהרת) של בן גוריון, שהורה לפתוח באש על הספינה, כולל על אלה מהנוסעים שכבר היו במים…

אלימות ננקטה על ידי שני הצדדים, אבל השמאל לא פיגר אחר הימין בשום שלב משלבי מלחמה זו. נהפוך הוא. השמאל הוא שנקט באלימות לאורך מאת שנות ההתיישבות היהודית המחודשת בארץ ישראל. לעיתים הייתה האלימות קשה ואף אירעו מעשי רצח בפועל. די אם נזכיר את ה'סזון', שבו שיתף ארגון 'ההגנה' את הבריטים, כפי שנטען לא אחת גם במדיה החברתית וגם בזו הרגילה.

בזמן האחרון עלתה שוב על במת החיזיון הפוליטי שלנו השנאה ההיא שאינה יודעת גבולות. הפעם היא לבשה דמות חדשה – אותה הגברת בשינוי האדרת – בין הרל"בים (רק לא ביבי), ובין הביביסטים (רק ביבי), כאשר אזור רחוב בלפור בירושלים (המעון הרשמי של ראש הממשלה, אם מישהו שכח…) מהווה משואה לשמאל, שלא בחל בהתכנסות זו למרות היותה אצבע בעיין של רבים בציבור שמאסו במאורה שמהווה מוקד לתצוגה מתמדת של שנאה.

עד להקמת הממשלה הנוכחית היה השמאל באופנסיבה כאשר דגל הרל"ב נישא בידיו. מאז הוקמה ממשלת בנט, לבשה מלחמה זו פנים חדשות, אבל עדיין היא נאחזת בסיסמאות הישנות. עדיין מוטחות בנתניהו הטענות כי הוא נוקט ב'שטנה' ב'יצירת פירוד' וב'הסתה' בעוד הימין בהתגוננות ונותרות השאלות הרטוריות ללא תשובה.

בלפור והמתנפחים לא היו שטנה? לא היו הסתה? הם היו גם היו ואף גרוע מכך ונמוך מכך… בדיית הצוללות זו לא שטנה? גרוע מכך, זו עלילת דם, במיוחד לאור העובדה שנתקבלה ההחלטה בכפייה על כל חלקי הקואליציה ולאחר שבג"צ סירב לדון בכך וכנ"ל קבע גם היועץ המשפטי דאז כי נתניהו לא מעורב בתהליכי הביצוע.

החמגשיות והסיגרים זו לא שטנה? (ע"ע הארמון ההולך ונבנה של בנט במיליוני שקלים). ומה עם הסגנון הכללי שלפיו "שלום עושים רק עם אלה שנלחמו בנו בפועל" ועכשיו כמובן אומרים בדיוק את ההיפך? האם אין הדבר מהווה ביזוי של התהליך להגשמת הסכמה ציבורית סביב פעולה חשובה זו?

במהלך כל העשורים האחרונים, בכל פעם שחזר נתניהו כדמות פוליטית משמעותית אל מרכז הבמה, נפתחו עליו שערי הגיהינום, דבר שלא עשו לאולמרט, למרות שבאמתחתו מצויים אירועים כבדים הרבה יותר והוא כזכור גם הורשע…

הבעיה המרכזית של נתניהו (להוציא את כישלונו הברור והחד משמעי בלהחזיר את מערכת המשפט למסלול נכון) נעוצה בכך שהוא סימל ומסמל בעיני השמאל ובעיני כל הנספחים אליו את סוף שלטונם האוליגרכי, הפטרנליסטי והאוטוריטטיבי בחיינו. עובדה זו בלטה במיוחד לנוכח השינויים שמיהר נתניהו להכניס לממשלותיו, כולל שבירתה של תקרת הזכוכית שבלמה את התקדמות המזרחיים במערכת הפוליטית.

העילית הלבנה הבינה, כי שוב לא תחזור לעמדות הכוח שלה בעבר. מכאן השנאה ומכאן הרדיפה. וכאשר נתניהו 'בפרונט', כמה פשוט לפגוע בו וכך גם באלה שניצבים מאחור…