הגיגים על היום שאחרי

בועה שהתפוצצה לנו בפנים. רצועת עזה (צילום ארכיון: International Solidarity Movement, 'ויקיפדיה')
בועה שהתפוצצה לנו בפנים. רצועת עזה (צילום ארכיון: International Solidarity Movement, 'ויקיפדיה')
נתניהו וה'קונספציה': אכן נמתחת עליו ביקורת בגין סירובו ליטול אחריות על אירועי שבעה באוקטובר * אלא שראש הממשלה השכיל, במקביל לאותה קונספציה, לבצע בה 'השתלת אברים' חיונית

אם יהיו בחירות בגדה, החמאס יזכה ברוב (על פי הסקרים האחרונים, 80 אחוז מהנשאלים מביעים בו תמיכה). הוא יקים ממשלה – גם בגדה וגם ברצועה. הפעם, יזכו מנהיגיו שדם על ידיהם, בשי שלא פיללו לו על מגש של כסף ובגין דמם של לוחמים ישראלים: שלטון על ארבעה מיליון נתינים שמריעים "מוות לישראל".

ישראל תקבל מן המוכן מדינה שבה תושביה אחוזי שנאה ורשע. הפלשתינאים, בהזדמנות חגיגית זו, יעמדו על זכותם למימוש זכות השיבה (בייחוד זו הכוללת משפחות שלהן שורשים מוכחים בשטח מדינה ישראל. בית המשפט 'שלנו' יעזור להם כפי שעשה בפסקי דין 'הומניים' קודמים של איחוד משפחות). במקרה הטוב יבואו 'רק' עוד מיליון 'פליטים'.

ערפאת, מקימה האלמותי של תנועת הפת"ח, הקפיד כל העת להשמיע מסרי פיוס שיתקבלו על דעת תבל כולה. לשם כך ניהל דו שיח (שיסודו בשקרים) עם המרחב הבינלאומי כולו. דו שיח זה היה גם נעים לאוזני רבים מאחר שהקפיד להסתיר את כוונותיו האמתיות. זו ראשית התהוות 'הקונספציה'. ערפאת יצר סגנון לא מקורי במיוחד של 'מנהיגות', אשר מהותה אמירות לחוד וכוונות לחוד על פי הביטוי הקיצוני ביותר שלה. הוא גם ידע לכוון את מיתריה של מנגינה זו במדויק לקהלים שונים.

האיש הזה חלף הלך לו מן העולם, אבל יורשיו, אנשי החמאס, לא טורחים כלל (בניגוד למנהיגם המנוח) להסתיר את כוונות הרצח שלהם. נהפוך הוא, הן חוזרת ומושמעות לכל מאזין. החמאס אפילו לא טורח להתדיין עם העולם או עם בני שיחו על עקרון הלגיטימיות של שנאה גזענית זו. האפשרות של שיתוף ושל חיים בשלום עם יהודים כלל לא קיימת. הארגון הרצחני הזה מביע את דעותיו ישירות על ידי מעשי זדון ורצח, כפי שקרה לעיני העולם כולו לפני מאה ימים וקצת.

החמאס הוכיח כבר אז, כי ב-DNA האמתי שלו (ומסתבר גם בזה של הערבים באיו"ש), מצוי לא רק חזון אפוקליפטי שאיננו מנותק לטעמו לפחות מן המציאות כפי שהם מייחלים לה, אלא הוא כולל נכונות לביצוע בפועל ממש. אם נזקקו חברינו מהשמאל להוכחה לאמור לעיל, הרי שידיהם המגואלות בדם של העזתים מספקות הוכחה זו די והותר.

אבל, וכאן האבל הגדול: לאלה מתוכנו שאינם אמונים כערבים העזתים על רצח ודם כתשובה לבעיות פוליטיות (ובעיקר לא כתשובה לעלבון לאומי כפי שספגו הפלשתינים ב–1948, כולל הפקרתם המדינית על ידי אחיהם לאחר המפלה הצבאית), התקווה לשלום היא זו השלטת ב-DNA שלנו.

מכאן נגזרה המדיניות בפועל של ממשלות ישראל לדורותיהן – ללא כל יוצא מן הכלל, משמאל ועד הימין, ממרץ ועד הליכוד. עכשיו, מוטלת לכאורה על נתניהו אשמת ה'קונספציה'. אכן נמתחת עליו ביקורת בגין סירובו ליטול אחריות על אירועי שבעה באוקטובר, אלא שראש הממשלה השכיל, במקביל לאותה קונספציה, לבצע בה 'השתלת אברים' חיונית.

הוא פעל במשך שנים ליישם מדיניות של הפרדה זו, כלומר יצירת חציצה של ממש בין הרשות הפלשתינית לבין זו העזתית. הוא גם זכה בהצלחה יחסית. מדינה מאוחדת – כזו שהייתה מבשרת חשרת עבים שחורה ומאיימת מסוג חדש על ישראל – אכן לא קמה. דא עקא, שהחמאס ברוב שנאתו ותוקפנותו פוצץ בועה זו על כולנו.

אילו הייתה מתגשמת תוכניתם המקורית של העזתים לחבור לאחיהם שבגדה על פי ההצעה הנאיבית האמריקאית, היו נראים אירועי שמחת תורה האחרון כבדיחה אומללה. הסתערות גדולה פי אלף על כל תוואי הקו הירוק (ז"ל) הייתה מתרחשת בהזדמנות הראשונה שהיה החמאס מאמץ לעצמו לאורכה ולרוחבה של מדינת ישראל.

מכאן, שאסור לאפשר שוב כינון ממשל חמאס בעזה. אולי הגיע המועד לומר גם לבני בריתנו האמריקאים: עד כאן.