בימים האחרונים החלה סערת הנפת הדגל, כאשר מפגינים רבים הניפו את דגלי אש"ף לציון 'יום הנכבה' באחד הקמפוסים האקדמיים בישראל. אותה הנפה הייתה באישור הנהלת המוסד האקדמי ונעשתה לאחר הנפת אותם דגלים באירועים ובמחאות שונות שפוקדים אותנו, כדוגמת הלווייתה של הכתבת שירין אבו עאקלה. המשמעות של אותם דגלים אינה דבר פעוט של פיסת בד צבועה בצבעים גרידא, אלא אותו רצון שטמון בחובו.
בכל מהלך ההיסטוריה האנושית, ניתן למצוא את אותו אקט של ניצחון, כאשר לאחר מאבקים עיקשים ורוויי דם, הונפה אותה פיסת בד, בעלת צבעים וסמלי מעצמות שונות, בראש התורן כסמל לניצחון; או לחילופין אותה פיסת בד לבנה אשר הונפה כסימן לכניעה על ידי הצד השני.
הנפת דגל מדינה מבטאת הזדהות לאומית קולקטיבית בעלת שאיפות לאומיות, כאשר מתרחב הלב מגאווה בעת הנפת הדגל בעתות של שמחה, ניצחון ואירועים שונים לצד ההמנון; או לא עלינו, הורדת הדגל לחצי התורן בעתות משבר, אבל ואסון כאקט סימבולי שמבטא את ההשתייכות העמוקה של הסובבים ואת ההתייחדות הלאומית עם העצב שאופף אותנו.
בכל סכסוך בין שתי קבוצות אתניות על פיסת קרקע, מוצבים הדגלים בראש התורן ומתנופפים ברוח בגאון ובעוז, כאשר מטרתם להציג ולסמן היטב את המעמד ואת השטח של כל אחד מהצדדים.
הנפת דגל אויב בתוך שטח ריבוני של מדינת ישראל חייב להיפסק ולהיות מוקע מכל קצוות הקשת. הרי לא יעלה על הדעת להניף דגל של מיעוט אתני בשטח של מדינה ריבונית. האם היו מניפים הבסקים את דגלם ברחובותיה של ספרד וזאת ללא תגובה הולמת של הממשל? האם הנפת דגל אירלנד ברחובותיה של הממלכה מתקבל היה בחיוך ובאהדה מצד הבריטים?
השתיקה של הרוב הישראלי אל מול הנפת דגלי אש"ף בכל הזדהות היא אצבע בעין לדמוקרטיה הישראלית. היהודים שחיים בארץ ובעולם רואים את מדינת ישראל כמולדת העם היהודי. מדינתנו, אשר הוקמה לפני 74 שנים, היא חזון הנביאים והגשמת ההבטחה לעם היהודי לשוב לארצו ולמולדתו לאחר 2,000 שנות גלות. העם היהודי בנה מדינה לתפארת, הקים יישובים והפריח את השממה, תוך שהוא מסלק את המנטליות הגלותית והרכרוכית שאפיינה אותו בגלותו בעולם.
ההתעסקות האין סופית בהמנון הלאומי, בחוק הלאום, בהנפת הדגל ועוד, אינה משרתת אותנו כעם, אלא מעודדת את אויבינו במאבקם. עם ההבנה שאין באפשרותם לשלוט בנו, הם יקבלו על עצמם את מעמדם כמיעוט בעל זכויות – דברים שזכורים היטב לכל מי שלמד את 'קיר הברזל' של ז'בוטינסקי בשיעורי אזרחות.
אני עומד נפעם אל מול אזרחי ארצות הברית, אשר כמעט בכל חצר בית מתנוסס לו דגל הלאום בכל ימות השנה בגאווה. כולי תקווה, כי בכל בית בישראל יתנוסס דגל על מפתן הדלת וכל נהג שנוסע בכבישי ארצנו אשר ברכבו מתנוסס דגל, לא יהיה עם תהיות בליבו האם האזור הזה בטוח או שמא עדיף להוריד את הדגל מחשש לחייו בשל אותו קומץ מוסת. כל הפוגעים בסמלי המדינה ובכללם הדגל – שורפים, קורעים ומבזים – ייענשו בהתאם למען יראו וייראו כל מבקשי רעתנו, כי אנו חזקים, איתנים ונחושים לשמור על ביתנו ועל עצמאותנו ולא ניתן פרס לאותם מחבלים ומשלחיהם.
לסיכום, דגל כחול לבן הוא הדגל שלי, שלנו ושל כולנו. הנפת דגל ישראל בכל מקום ובכל שעה מבטאת סמל לחירות, עצמאות וגאווה. הנפת הדגל מבטאת את הכבוד שאותו אנו רוחשים לאותם נופלים – גיבורים וגיבורות אשר חרפו נפשם במטרה אחת: כדי שנוכל להניף בגאון ובעוז את דגל מדינתנו, דגל מדינת ישראל.
