שעת בין ערביים. רכבי שמכיר את הדרך נוסע לו בשלוות יערים מעין כרם למבשרת ציון. הולך על ימין ונוטה לשמאל ושב אל הימין כפי שמורה לו תוואי הדרך הנפתלת. כך הוא יורד לו מעדנות באיוושת גלגלים אל הסובה הגדולה הסמוכה לבית הספר עין כרם. משם הוא מאיץ בנהמת מנועיו אל עבר הככר בצומת סטף. העצים החובקים את הכביש הצר והנפתל מזכירים לי כבישים דומים, צרים וחבוקי אילנות ירוקים, ונופים שובי עין ולב באוסטריה הקסומה.
בעודי הוגה באלה בולם רכבי לפתע בחריקת בלמים, ואני שב מעולם דמיונותי אל ארץ חמדת אבות, ואל שיירת הרכבים הקבועה, היום-יומית המשוכה מסובת סטף בואכה צומת המעוזים.
אלפיים מטרים. אלפיים מחשבות. אלפיים אתרים מימי ילדותי, מראשיתו של ישובנו. אני יושב ברכבי הממוזג. לא אצה לי דרכי. יושב בניחותא ומתבונן במראות ובאתרים שהיו ואינם. ראשונה עולה המזבלה שהייתה פרושה סמוך לסובה. לכאן היה מוביל פירקו את הזבל שהעמיס על העגלה שהייתה רתומה לחמור. שנים רבות נצברה כאן האשפה של ישובנו, ובשל זאת האדמה כאן מצמיחה שיחים ופרחים ואילנות נאים וחסונים יותר. התבוננו, אתם תבחינו בשוני.
על יד על יד שאני מהרהר בפירקו זכרו לברכה שהיה נעים הליכות, הגיע רכבי אל קטע הכביש אשר מצדו האחד פעלו המחצבה והמנסרה, ובצדו האחר פעלה המגרסה. באלה עבדו תושבי הקסטל לפרנס את בני ביתם. הייתה זו עבודת פרך. הם עבדו שמונה שעות ביום בקיץ ובחורף. הייתה זו עבודת כפיים מתישה. הם ניפצו סלעים בפטישים שמשקלם עשרה קילו. הם חוררו סלעים בעזרת בלמינות. הם העמיסו במו ידיהם משאיות באבנים שהם ניפצו להסיעם למגרסה שממול. הם ניסרו את הסלעים, הם גרסו את האבנים והם נשמו אבק, ואכלו אבק, כשפניהם חשופות ובלא הגנות כלשהן על פניהם ועל גופם. באלה הימים שבהם נתמעטו הדורות ונתרפו הגופים וירדה תשישות לעולם – איש לא יוכל להבין הכיצד הם עמדו בכך. עליהם אומר: אשריהם שייחדו עצמם על ארץ ישראל ועל ישובה. אשריהם שבנו את מבשרת ציון, ובאלה היה סוד כוחם ואיתנותם. בדרך בהגיעכם ברכבכם הממוזג לסובה באזור המחצבה, זכרו אותם לטוב, כולנו חייבים להם הרבה.
בהגיע רכבי לשדרות החוצבים עולים בעיני רוחי בית הקפה של משפחת דוגה. היה זה בעצם בית תה. הוא פעל בתוך צריף בקרבת מתחם שריקי שיבנה בקרוב. בחזית הצריף הייתה בנויה סככה מאולתרת להצל על באי בית התה, שהיו יושבים חבורות חבורות והיו משחקים בשש-בש, בדומינו ובקלפים, תוך שהם לוגמים כוס תה ועוד כוס תה ועוד אחת.
כל מסעות הבחירות לכנסת היו מתקיימים בסמוך לכאן. היו אלה אסיפות עם שמשכו אליהן את כל דרי הצריפים. הם לא באו לשמוע את הנואמים שדברו בעברית לא מובנת לעולים. הם באו לראות את רקדניות הבטן שהיו החלק האמנותי של אותם מסעות בחירות, ואף אני כילד שמחתי בהן.
ולא הרחק אלה מאלה עמדו צריף המרפאה של סלים דוכטור, תחנת מגן דוד אדום שהאמבולנס עמד בחזיתה להצפין מעשיהם וסודם של היושבים בצריף, צריפי העץ הירוקים והגדולים שהיו בסיס צבאי שבו שרתו אחינו הדרוזים, שהיו רוקדים בחגים ובשבתות דבקות סוערות, ואנו היינו עומדים סביבם בעיניים אוהבות ומריעים לכבודם בקולות רמים.
כל שעלו בדעתי בשבתי ברכבי בפקק הנצחי ומניתים עד הנה, עמדו בשיפולי ההר מצדו השמאלי של הכביש. בצדו הימני, במתחם המסחרי שבו אופים בעבורנו כיום את הלחמים של נחמה פעלו שניים שאני זוכרם: מספרה וחנות דגים. בתוך החנות הייתה בריכת מים גדולה דמוית קוביה ובתוכה שייטו להם הדגים להנאתם עד בוא הלקוחות, אז היה שולף מוכר הדגים דג, היה מניחו על קרש מעץ עבה, ובמכת קורנס היה נוטל ממנו את חייו להוסיף חיים לאוכליו.
עירי של אז הייתה נאה, שכן דריה היו אנשים נאים במראם ובתכונותיהם.
משהתחלף הרמזור מאדום לירוק נטיתי אל הימין לרחוב הכרמים לבוא אל ביתי ולספר את כל זאת לטובת רעי היושבים יום יום בפקק הנצחי מסטף למבשרת ציון, כדי להפיג שעמומם מן הדרך וכעסם על זמנם האבוד.
