הולכים ומסתגרים בתוכנו

למישהו אכפת? מישהו יעיר על הלכלוך ברחוב?
(צילום אילוסטרציה: niekverlaan, pixabay)
למישהו אכפת? מישהו יעיר על הלכלוך ברחוב? (צילום אילוסטרציה: niekverlaan, pixabay)
בעקבות הטור משבוע שעבר "להעיר או לא להעיר?" * על המעירים, על החוששים ועל בעלי הפתרונות היצירתיים

התגברות מעשי האלימות הפיזית והמילולית ברחובותינו גורמת לכך שלא מעט אנשים, ובעיקר השכבה המבוגרת המכונה 'גיל הזהב', מסתגרת לא רק בתוך עצמה, אלא גם בתוך ביתה.

את תשומת לבי לכך הסבה ידידה טובה המתגוררת עם בעלה בדיור מוגן. היא אמרה את הדברים הללו בעקבות הרשימה שפרסמתי בשבוע שעבר תחת הכותרת "להעיר או להעיר?" אם לקחת את הסיכון ולהעיר לעבריינים – מכל הסוגים והתחומים – על מעשים שונים.

נדהמתי לקבל ולשמוע תגובות רבות, אשר מהן עולה בצורה מפורשת שרוב האוכלוסייה מעדיפה להעלים עין ממעשיהם של עבריינים ולא להסתכן. לנגד עיניהם עומדים המקרים הנוראיים שדווחו בתקשורת על תגובתם של העבריינים למעירים, תגובות שהסתיימו במספר מקרים באובדן חיים ממש.

הצטערתי גם לשמוע מאנשי משטרה לשעבר, ביניהם קצינים נועזים שלא היססו לסכן את חייהם כדי להביא למעצרם של פושעים ומחבלים: "התבגרתי", אמר לי אחד מהם, "תן לי לחיות את שארית חיי בשקט. ממילא זה לא יעזור".

היה גם מעניין לשמוע ולקרוא את דעתם של שופטים בכירים בדימוס בנושא הכאוב. אביא בפניכם כלשונה את תגובתו של סגן נשיא בית משפט המחוזי בירושלים, השופט בדימוס עזרא קמא:

"אני, שניסחתי את תקנות התעבורה ואת חוקיה, הייתי בתחילה מאוד ערני וקופצני על כל דבר עבירה והפרה. למדתי עם הגיל המתקדם להירגע לפני כל רצון להעיר ולהירגע במובן זה שאני מקבל מכל זב חוטם ומכל טרזן וטרזנית אצבע משולשת של ישראלי טיפוסי שכולו אומר 'אני ואפסי עוד' וכי 'אנחנו לא פראיירים'. למדתי להחריש, להסתמא ולאטום אוזניים ואני זה מכבר אינני מעיר ואני בולע כל כעס עצור. בעצם אני כבר לא כועס, מתוך סברה שאין דבר רע שהנהג הישראלי המטורזן לא יעשה ואין חשיבות לגילו וללבושו".

שופט בדימוס נוסף, משה ר. כתב: "קראתי את המאמר. גם אני חושש. אני קורא בעיתונים על אנשים טובים שהעירו ונענו באלימות. השבוע נסענו רעייתי ואני באוטובוס לבית ביאליק. בתחנה השלישית עלו שתי נשים שהחלו לקלל את הנהג בצרחות. כנראה שאוטובוס שעמד לצאת קודם לכן לא יצא. רעייתי העירה להן ואמרה שהנהג הזה לא אשם. בתגובה היא חטפה צעקות: 'כאן זה לא לונדון. כאן גרים מלביני הון ומ… קטינות'. ביקשתי מרעייתי  לא להגיב".

בכיר אחר במערכת הציבורית שלנו הוא רוני מזרחי, לשעבר מנהל מחוז ירושלים בקופת חולים 'כללית'. הוא כתב בין היתר: "טוב שעלית על נושא שרוב הציבור מתחבט בו. גם אני חדלתי מזמן להעיר על דברים שלא ייעשו. לצערי, חלק לא קטן בחברה אלים וזה לא מפתיע. אם ראש ממשלה לשעבר מאשים את המשטרה ואת שלטונות החוק שתופרים לו תיק, אז למה האנשים האלימים לא יקבלו משנה תוקף לאלימותם? לדעתי, רק כאשר המשטרה תכניס סדר ותהווה הרתעה כמו שנעשה בניו יורק אולי יהיה פתון הולם".

קוראת נוספת של הרשימה, ר.פ., כתבה מנקודת מעניינת אחרת: "אומנם ההערות שאנו מעירים לא תמיד עוזרות, אבל גם אם חלק משפר התנהגותו – הרווחנו. כמוך כמוני לא מתביישת ולא נמנעת מלהעיר כשצריך ואם אפשר מתבלת בהומור או בציניות, אבל לא בתוקפנות ובתקיפות כי זה בטוח לא עוזר אלא יוצר אולי אלימות חדשה…".

ואסיים בסיפור אופטימי. אותה כתבה נורה ח. ידידתנו: "אספר לך סיפור קטן אותו חוויתי בציפייה לתורי לרופאה. לא רחוק ממני ישב גבר שניהל בקול רם את משרדו (עורך דין, כך במקור). אנשים כמוני, מחכים לטיפול, לבדיקות להפניות, מחליפים מבטים. ניגשתי אליו ובשקט בשקט שאלתי אותו: 'סליחה אדוני, לא היית רוצה פרטיות?'. האדם קם וביד על המצח אמר 'סליחה, לא הייתי מודע, לא שמתי לב' והתרחק להמשך העבודה ולתורו לרופאה".

בכל זאת יש תקווה.