כרבים מהקוראים, גם אני גדלתי אצל הורים שהיו ניצולי שואה. 90 אחוז ממשפחתי נספו ואני קרוי על שם דודי שנרצח כנער במחנה עבודה נאצי.

אף על פי כן, ואולי דווקא משום כך, אינני יכול להזדהות לגמרי עם תחושתו של ניצול בעת השואה עצמה או כיום. הסיבה לכך איננה שאני בן דור אחר, אלא שמעולם, למזלי, לא חוויתי את השואה על בשרי.

יהיו שיאמרו שדווקא חווינו שואה אך לפני קצת יותר מחודש, כאשר 3,000 אנשי חמאס פלשו לשטח ישראל וחוללו זוועות שאיש מאתנו לא העלה בדעתו או בסיוטיו.

כשהישראלים שחוו אישית את הפלישה ואת ההתעללות מתארים אירועים אלה כשואה, אני משפיל את עיניי. כשאחרים עושים זאת, אני ממליץ בפניהם לשמור על זכר השואה כאירוע מיוחד כדי שנוכל להפיק לקחים מיוחדים גם בדורות הבאים.

בשני האירועים נרצחו המוני יהודים מפני שהיו יהודים ומתוך שנאה קיצונית. בשואה איבדנו שליש מהעם היהודי בעולם – כשישה מיליון יהודים מ-23 ארצות. היהודים היו חסרי מגן לחלוטין והפשע צמח בקרב אומה שנחשבה לפני כן לתרבותית ביותר בעולם המערבי. באירוע הנוכחי איבדנו קרוב למעלה מ-1,400 איש, כאשר ישראל היא מעצמה אזורית ועזה רחוקה מרחק רב מתרבות המערב. כל פשע מאפייניו ולקחיו.

ברחבי המדינה פועלת כבר 36 שנה עמותת 'עמך', המעניקה לניצולי שואה תמיכה נפשית וחברתית. המטפלים מטעמה מכירים זה שנים את הנשים והגברים הזקנים וידועי הסבל. הקשר ביניהם נמשך גם כעת ולו באמצעות 'זום'. רבים מהניצולים מספרים שמאז פשעי החמאס הם חושבים ביום ובלילה על סבלם מידי הנאצים ועוזריהם מלפני 80 שנה. חורבן החיים האישיים, המשפחתיים והקהילתיים מוכר להם היטב. רבים מהם חוו התעללות גופנית ונפשית ואיבדו את הוריהם בקטנותם. הם זוכרים היטב שבאותם ימים לא יכול היה העם היהודי להגן על עצמו ורוב העולם שתק כדג.

אירועי הימים האחרונים כללו פרשיות מצמררות של ניצולים שנרצחו בידי החמאס, שנחטפו בידיו ושאיבדו ילדים ונכדים. יחד עם מנכ"ל 'עמך', עו"ד אייל גלובוס ממבשרת, ביקרתי אצל יוסף הייניק, ניצול שואה מרומניה ותושב אשקלון שבנו ראובן ניהל את הרפת של קיבוץ כיסופים. ביום ראשון שאחרי השבת השחורה, טלפן למפקד הצבאי בשטח ושאל אם יוכל לבוא לקיבוץ כדי לטפל בפרות. הקצין אמר לו שהכוחות שלנו הספיקו לחסל את כל הפולשים למקום. הוא הגיע לכיסופים ומילא את תפקידו מכל הלב. אז הופיע מולו מחבל שהתחבא במקום ורצח אותו. קשה היה לי להביט בעיניו של האב. כמה סבל יכול לב אנוש להכיל?

באחד מימי המלחמה קיבלתי שיחת טלפון מניצולת שואה ערירית המתגוררת בתל אביב. היא לא סיפרה לי שום דבר חדש ולא ביקשה דבר, אלא רק רצתה לשמוע קול אנושי שיש בו מעט נחמה. אני מקווה שהצלחתי לענות על הצורך הזה ולו במעט. 

מעבר לקושי הבלתי נתפס, סיפורם של הניצולים בכל עת – וכיום עוד יותר – הוא גם מקור השראה גדול. האנשים היקרים האלה הצליחו להתמודד עם סבלם בשואה עצמה ולשרוד. אחר כך הקימו משפחה ועבדו למחייתם, חזרו לחייך ולתת אמון בבני אדם. הם שירתו בצה"ל ותרמו למדינה. אפילו כיום הם עוזרים לאחרים לשמור על התקווה שבלב. הסבות והסבים האלה הם האנשים החזקים ביותר בעולם, הם מורינו ורבותינו. אנחנו מקווים בכל ליבנו שהשנים הבאות תבואנה עליהם ועל כולנו לטובה.