החטופים והמאבק

נציגים ממשפחות החטופים בפגישה עם שגרירת אירלנד בישראל, סוניה מק'גינס (משמאל). לצדה סבא אלי ביבס, שבני משפחתו בין החטופים (הנכדים כפיר בן תשעת החודשים ואריאל בן הארבע) והוריהם שירי וירדן ביבס (צילום: באדיבות המטה להחזרת החטופים)
נציגים ממשפחות החטופים בפגישה עם שגרירת אירלנד בישראל, סוניה מק'גינס (משמאל). לצדה סבא אלי ביבס, שבני משפחתו בין החטופים (הנכדים כפיר בן תשעת החודשים ואריאל בן הארבע) והוריהם שירי וירדן ביבס (צילום: באדיבות המטה להחזרת החטופים)
רשמים מביקור במטה משפחות החטופים והנעדרים בתל אביב * המאבק הגדול על דעת הקהל בעולם

"אנחנו לא עוסקים בפוליטיקה. רבים מאתנו עזבו את מקום עבודתם הקבוע, סגרו את משרדיהם ובאו לכאן לעבוד למען משפחות החטופים, לפעול על מנת שנושא החטופים לא יירד מסדר היום. ותמיד יעמוד בראש הפירמידה", אמר לי מארחי במטה משפחות החטופים והנעדרים בתל אביב.

"זה לא תפקיד הממשלה?", שאלתי. "לצערי הרב", הוא השיב בכאב, "אין ממשלה מתפקדת כהלכה במדינה. החלטנו לקום ולפעול במקום הממשלה. לא להסתפק בקיטורים בסלון מול מסכי הטלוויזיה, אלא לבצע עבודה". לאורך כל השיחה, לא משו עיני התכלת של מארחי מתמונותיהם של החטופים, בעיקר מחיוכם של הפעוטים, אשר כל רצונם הוא לחזור הביתה, לחיקם של אימא ואבא, בתקווה שהם עדיין בחיים.

נסעתי למטה משפחות החטופים מתוך כוונה לעודד. לא יצאתי מעודד, כלשון הקלישאה. יצאתי משם שותק, עם לב כואב ועם דמעות שהואילו בטובן לזלוג דווקא בהליכה האיטית שעשיתי ברחוב קפלן הסמוך, העמוס בכרזות ובתמונות רבות של כ-250 החטופים. כאן, ברחוב, אתה מביט בבני המשפחה חסרי האונים ומלאי התקווה, וגופך נמצא בתחושה שכמוה לא חשת במשך עשרות שנות חייך.

בבניין לשעבר של הקיבוץ הארצי, לא הרחק מבית הסופר ומבית סוקולוב, הוקצו מספר קומות לטובת מאות המתנדבים. מהקירות הוסרו מסכי הטלוויזיה ומכשירים אחרים ששימשו את חברות ההייטק שהחליטו להעמיד לרשותם את החדרים. רבים מהם נרתמו לעבודה ההתנדבותית הרבה.

רבים מהמתנדבים הם אנשי תקשורת, בעלי משרדי פרסום ומשפטנים. הם הניחו הצידה את פרנסתם ואת מקום עבודתם כדי לסייע ככל שנדרש. מארחי, עיתונאי ותיק, קורא את שאלותיי בטרם אעלה אותן על שפתיי ומשיב: "באות לכאן משפחות חטופים, לא רק לנסות ולקבל מידע חדש, אלא לקבל חיזוק. אנחנו מאמצים כל אחת ואחד ללבנו ומחבקים. תבין, כל חטוף מחזיק סביבו מאות אנשים הקשורים לבני המשפחה וחברים. כן, זו צרה לאומית של כולנו".

המטה של משפחות החטופים והנעדרים שם לו כמטרה עיקרית, לאפשר להם להשמיע את זעקתם הנוראה לעולם הרחב: "אנחנו עושים הכול כדי לחבר בינם לבין אנשי התקשורת בארץ ובעולם. אבל לא רק עם אנשי תקשורת, אלא גם עם דיפלומטים ושגרירי מדינות. לשם כך יש לנו חבורה מופלאה של מתנדבים מקרב אנשי משרד החוץ, המנצלים את קשריהם ואת ניסיונם כדי להפגיש את נציגי משפחות החטופים עם השגרירים. בין השגרירים שנפגשו, אפשר למנות את אלה של הולנד ושל אירלנד. כמו כן, התקיימה פגישת 'זום' עם נשיא ברזיל, לולה אינסיו דה סילבה. הפגישות הללו מאוד חשובות להסברה ולהמחשת הכאב, מתוך תקווה שהלחץ הבינלאומי הזה יתרום את תרומתו להשבת החטופים הביתה".

בגדול, מנסים המתנדבים להבהיר לעולם הגדול ובעיקר לעולם המערבי – שהחל לשנות פאזה לטובת העזתים ככל שנמשכת הלחימה – כי מה שקרה בשבעה באוקטובר יכול לקרות גם אצלם. ארצות הברית, לדוגמה, חשה בכך במתקפת ה-11.9 על בנייני התאומים: "מדובר כאן בסרטן עולמי שעלול להגיע גם לפתח ביתם. אם לא יבינו זאת עכשיו וייצאו להיאבק, הם יבינו זאת כאשר הנאצים החדשים הללו ייכנסו לבתיהם ויבצעו מעשים נוראיים, כפי שעשו אצלנו בעוטף עזה: פגעו באנשים תמימים, רובם עובדי אדמה אשר דאגו לפרנסת משפחותיהם. אזרחים שאין להם כל קשר למלחמה".

"מה מחזיק אותך?", אני שואל את מארחי. הוא מכניס לכיסו את כף ידו ומוציא מתוכו את הטלפון הנייד: "כאן מצולם סרט של הטבח הנוראי שבוצע. בכל רגע שעולה בראשי שאלה זו, אני לופת בידי את הטלפון הנייד ומזכיר לעצמי מה מצולם שם. מה מצולם? אם תראה, לא תרצה לדבר אתי לעולם". יותר לא היה צורך לומר.

דקות ספורות לפני תום הביקור, בקשני מארחי לעלות לגג הבניין. עלינו. הוא הניח את כף ידו על כתפיי וכיוון את אצבעו על אחד הבניינים הסמוכים: "אתה רואה את הבניין הגדול?", שאל והשיב, "שם, כמה קומות מתחת לאדמה, משרת נכדי ביחידה מסווגת. המרחק בינינו קצר. איני מצליח לפוגשו. אני, אבל בעיקר הוא, עסוקים כמעט 24 שעות ביממה. נכדי וחבריו הצעירים הם התקווה הגדולה של עם ישראל".