ביום שישי האחרון הצליח ידידי, אהרן עבודי, להפתיעני פעם נוספת. הוא פרסם מודעה גדולה בעמוד הראשון של עיתון 'הארץ' ובה פנייה לראשי כל המפלגות בישראל תחת הכותרת המאתגרת: האם היו פליטים יהודים מארצות ערב?

לצעירים שבין הקוראים אזכיר: אהרן עבודי, ילד ממעברת סקיה א' (מקום בו גדלתי…) היה אחד החלוצים המובילים בנושא פרסומות שלטי חוצות. המושג 'שלטי עבודי' הפך לשם דבר. במו ידיו הצליח ילד המעברה להקים אימפריה מובילה בנושא שלטי חוצות. בהתקרבו לגיל שמונים, החליט אהרן להעביר את השליטה ואת העבודה לדור הצעיר.

את השנים הארונות הוא מקדיש לעשייה מסוג אחר: הכרה ביהודי ערב בכלל ויהודי עיראק בפרט כפליטים. לאהרון עבודי דעות שונות משלי. זה לא מונע משנינו לשמור על יחסי חברות טובים מאוד, ללמדך שמותר לחברים להחזיק בדעות מנוגדות מבלי לפגוע בחברות.

"עד היום נושא הפליטים הפלסטינים מהווה עול על צווארה של מדינת ישראל בעיני העולם", הצהיר עבודי בפתח המודעה והמשיך, "נראה שמנהיגי העולם אינם מודעים למספר הפליטים היהודים שהגיעו לישראל בהמוניהם אחרי שסבלו מרדיפות, התנכלויות ורצח במדינות ערב. מספרם גדול יותר מהפליטים הפלסטינים וכך גם ערך הרכוש הפרטי והקהילתי שננטש…".

לדעת אהרון עבודי, כפי שהדבר בא לביטוי גם בשני סרטונים שהפיק מכספו הפרטי, מדינת ישראל, שקלטה את הפליטים היהודים מארצות ערב, הקימה 200 מעברות אוהלים שבהן התחילו הפליטים היהודים את חייהם חסרי כל… שיקמו את עצמם בין אחיהם היהודים, "ללא האו"ם וללא אונר"א".

וכאן באה טענתו העיקרית של אהרון עבודי: "הם (היהודים מארצות ערב) עונים על כל הקריטריונים של פליטים, גם אם הם חזרו לארץ אבותיהם אחרי אלפי שנים בהם חיו כאזרחי מדינות ערב". בהמשך מלין עבודי על כך ש"גם בנינו ונכדינו לא שמעו ולא למדו על הפליטים היהודים שהגיעו מארצות ערב והאסלאם".

הסכמתי עם חלק מהטיעונים שהעלה עבודי במודעה שפרסם. בין היתר:

* מדינות ערב – בסירובן לקבל את תכנית החלוקה – גרמו במישרין לבעיית הפליטים.

* הן לא מיהרו ולא ממהרות לקלוט את הפליטים הפלסטינאים ובכך מחזקים אצלם את האמונה שיום יבוא והם ישובו ליפו, עכו ועוד…

* ההנהגה הפלסטינאית, לאורך כל השנים, הייתה הנהגה מושחתת שדאגה לעצמה ובראשה יאסר ערפאת שהשאיר ירושה של עשרות מיליוני דולרים לאלמנתו המתהוללת, בעוד שעמו נאבק על פת לחם.

אבל התקוממתי נגד קביעתו החד משמעית, לפיה מאחר וגורשנו מארצות ערב, לכן יש לראות בנו כפליטים: "אם אתה טוען שאנחנו פליטים שהגיעו מעיראק", שאלתי-כתבתי לידידי עבודי בווטסאפ, "כלומר שעלינו לישראל לא מטעמי ציונות? אילו לא היו פרעות הפרהוד ורדיפת היהודים בארצות ערב עם קום המדינה, האם לא היו שמחים היהודים מעיראק לשוב לציון שעליה חלמו למעלה מ-2,500 שנה?". שאלתי את עבודי על אלו קריטריונים עונים הפליטים מארצות ערב בכלל ומעיראק בפרט?

תשובתו, כפי שבאה לביטוי גם בסרטים שהפיק: "מעשי הרצח בכל מדינות ערב, ההתנכלות היום יומית, הלאמת רכושם, מניעת כניסתם לאוניברסיטאות ועוד. כל המהלכים הללו גרמו ליהודים לרצות לעזוב את מדינות ערב, מהר ככל האפשר, ובכך הפכו אותם לפליטים".

ומה לגבי בעיית הרכוש? באחד הכנסים במרכז מורשת יהדות בבל באור יהודה שאותו הנחיתי, פרסמתי מכתב סודי מטעם ממשלת ישראל משנת 1951, שבו נכתב בצורה מפורשת שאין להעלות את נושא הרכוש היהודי בעיראק כי נצטרך להחזיר או לפצות את הפלסטינאים על רכושם.

במלים פשוטות: ממשלות ישראל, לאורך כל השנים, נמנעו מלגעת בנושא העדין – הרכוש שהותירו אחריהם יהודי ערב. זאת מחשש, חלילה, שמיד תבוא הדרישה להחזרת הרכוש הפלסטיני בירושלים, ביפו, בעכו ובמקומות אחרים לבעליהם. כלומר, הרכוש של יהודי ערב הפך לבן ערובה בידי הממשלה. המפסידים העיקריים מכך הם כמובן אותם יהודים שהשאירו את רכושם בעיראק, במצרים, בסוריה ובארצות אחרות.

באופן אישי כתבתי לאהרן עבודי: "ככל הידוע לי, לקחה משפחתי מעיראק את כל רכושה: הורים, תשעה ילדים, חתן אחד ושני נכדים. מלבדם לא היה לנו בבגדד מאומה".