היום שאחרי

כאן תיבחן האחדות ביום שאחרי. שדרות קפלן בתל אביב (צילום: אלי שני, 'ויקיפדיה')
כאן תיבחן האחדות ביום שאחרי. שדרות קפלן בתל אביב (צילום: אלי שני, 'ויקיפדיה')
החברה הישראלית עם שוך הקרבות * לאן תפנה? * היכן יהיה המבחן האמתי של מדינת ישראל?

יום יבוא ותסתיים המלחמה. המבחן האמתי של החברה בישראל לא יהיה בעזה, גם לא בלבנון, אפילו לא ביהודה ובשומרון. בכל אזורי הלחימה ההכרעה תהיה צבאית.

היכן יהיה המבחן האמתי של מדינת ישראל? רק במקום אחד, באיילון. כן כן, כמה שזה נשמע מוזר, מבחן החברה בישראל ייקבע באיילון: האם יחזרו האנשים לשם? לפילוג, לשיסוע, לאלימות המילולית והפיזית?

תמונת הניצחון של מלחמות ישראל לא תיקבע בשדה הקרב. תמונת הניצחון של מדינת ישראל תהיה כאשר איש איש יחבק וירקוד עם חברו בסיום המלחמה, אישה ואישה שרות ביחד שירי הלל לישראל,  דתיים עם חילונים, אנשי ימין עם אנשי שמאל. כל צבעי הקשת בחברה בישראל רוקדים ושרים יחד ברחובות ישראל בחזרת הבנים והבנות שלנו משדה הקרב.

מה מונע מאתנו לזכות בתמונת ניצחון זו? גאווה, שנאה וחוסר פתיחות לדעות אחרות. מדוע לא מסוגלים אנו לחזור לסולידריות חברתית משותפת? האם החזון שלנו אינו משותף?

מדינה דמוקרטית ויהודית לכולנו. שכחנו בדרך שזה הכיוון שלנו והמצפן שלנו. יהיו זרמים שונים בחברה בישראל ויהיו דעות שונות אחרות מאדם לאדם. אך האם המשותף אינו גדול יותר מהפילוג בתוכנו?

השבוע נסעתי עם רכבי באיילון. התבוננתי בשלט חוצות ענק סמוך למגדלי עזריאלי, תמונת אישה לבושה בצניעות עם ספר תפילה עם הכותרת הענקית "שמע ישראל".

אפשרי גם באיילון לחפש את המאחד. אין זו כפייה דתית, זו תפילה קטנה שמאחדת את כולנו. גם בנסיעה בשבת יכולים אנשים להתחבר לנשמה שלהם. לאיש אין מונופול על אלוהים.

במידה ונחזור לרחובות, לזעם ולכעס, לא תהיה לנו זכות קיום. מיטב ילדינו ואנשינו קיפחו את חייהם בשבת השחורה, בעזה, בצפון, ביהודה ובשומרון. האם נהיה ראויים למוות שלהם?

כן, אנשים ובעלי תפקידים בדרג המדיני, הצבאי והביטחוני טעו בגדול בהערכה שלהם לגבי האויב המר שלנו. הם טעו במוכנות הצבאית המודיעינית, אך ייטב לכולנו להסכים שאין אדם אחד במערכות האלה אשר רצה שהיהודים ייאנסו או יישרפו על ידי השטן.

חשוב לבדוק ולתחקר כל פיסת מידע על מנת להפיק לקחים וללמוד היטב כיצד אירועים כדוגמת אלה שקרו בשבעה באוקטובר לא יישנו לעולם, אך אסור לנו כחברה שואפת למצוינות ושחותרת לכך שמיטב ילדינו יובילו מערכות צבאיות וביטחוניות, לפגוע באופן אישי בכך שיימצאו אחראים לאסון הנורא. ההסבר פשוט: בעתיד, יחששו אנשים טובים לשאת באחריות ולהגיע לתפקידים כל כך תובעניים.

כל אחת ואחד מאתנו צריך לשאול את עצמו כמו בהגדה של פסח: מה הוא עשה למען האחדות והחיבור שלנו כחברה? חובתנו לא לשתף או להגיב לפוסטים מפלגים ברשתות החברתיות.

למעלה ממאה אלף אזרחים מנותקים מביתם וגרים בדיור ארעי. ביושבנו בביתנו סביב השולחן, עלינו לעשות מעשה למענם. גם הזמנה לארוחת ערב שבת היא מעשה חברתי ציוני.

רעש המלחמה יסתיים. אל לנו להחליף את רעש מלחמה ברעש ההפגנות, המחלוקות, הצעקות והפגיעה באחר ובשונה. יש לחפש את הצליל המשותף לכולנו. המאמץ המלחמתי מתחלף במאמץ החברתי ובחיבור שלנו כבני אדם.

באחד מימי המלחמה הנוראית, זכורה לי תמונה אחת ששווה אלף מילים על המושג אחדות. הותרו לפרסום שמות שני חיילים שנפלו בקרב בעזה. על המרקע הופיעו תמונות של שני גברים כל כך יפים – אחד עם פאות מהתנחלות והשני עם חיוך נצחי מתל אביב. הדמעות שלי פשוט זלגו. לא ידעתי האם אלה דמעות של עצב על הנופלים בקרב או דמעות של שמחה שכך נראית החברה הישראלית גם ברגעים קשים ומורכבים. אנחנו ביחד – בחיינו ובמותנו.