המורה שלי

המורה משה הרשקו מוזג חלב לתלמידיו (צילום: יהודה אייזנשטרק, ארכיון המדינה)
המורה משה הרשקו מוזג חלב לתלמידיו (צילום: יהודה אייזנשטרק, ארכיון המדינה)
על המורה שלי שפניו הקרינו אור, חן וחסד

דברים אלה שספרתים פעמים הרבה, ואני שב ומספרם עתה שוב, איני יודע מי צריך להם, ואף איני יודע מי יעשה רצונו כרצוני ויקראם עד תומם. ואם יפת מנין אנשים לקוראם – מן הסתם יהיו אלה בני גילי ששיבה זורקה בשיער ראשיהם, וכל עתותיהם בידיהם לכלותם על דברי אלה. אודה בפניכם קוראי – שאני, כל תאוותי היא שיקראום הילדים, הנערים ובני התשחורת, אשר מצהלותם לבוא החופש הגדול מגיעות לאוזניי בתרועות גיל רמות ביושבי בביתי בשעה זו, והן המשיבות אותי במנהרת הזמן, אל הימים הרחוקים ההם, בעת שרעיי ואני יצאנו אל החופש הגדול.  

הזמן ההוא שאני מבקש לדבר עליו, ועל אנשיו, היה הטוב שבזמנים, היה  הרע שבזמנים. היה זה תור האמונה. היו אלה ימים של אור ואפילה.

שנות החמשים. מעברת הקסטל. צריפים שאינם ראוים למגורי אדם היו לנו לבתים. שירותים ומקלחות ציבוריות מזוהמים, שבילים שאבניהם מנגפות את הרגליים, ודרכים מטויטות בחורפים הקשים של אותם ימים. היו אלה ימים של דלות ועוני שהשביתו שמחות ומחו חיוכים מעל פניהם הטובות של בני עדתי שבאו לכאן מכורדיסטן, כחלוצים הללו שהניחו את בתיהם ובאו לחון את אבני הארץ וללחוך את עפרה.

ובקצה האפילה, שם על ההר שהתנשא מעל לצריפי המעברה נגה האור, אורו של מורה אחד. המורה שלי.

בכתה ישבנו יותר מעשרים ילדים כורדים ושלושה פרסים. ישבנו לבושים בגדים שהורינו קוששו בעבורנו "מן הגורן ומן היקב", ומכל הבא ליד, ולרגלינו מנעלים בלוים. למולנו עמד מורנו האירופאי, המורה משה הרשקו. הדרת פניו הקרינה נועם, רוגע ואהבה. לבושו הוד והדר: חליפה מחויטת, חולצתו לבנה כשלג בפסגות הרי האלפים, ועניבתו תואמת את לבושו. מנעליו בהקו כמנעליהם של האצילים בטרקליני אירופה הקיסרית. אני אהבתי אותו. הוא קרבנו אליו כמו היינו ילדיו. הוא הניח את כף ידו העדינה על ראשינו כאומר אתם כולכם ילדי.

באחד הימים הגיע לכתה ובידו האחת תיקו הקבוע, ובשניה שקית. משתם יום הלימודים הוא בקשני להמתין עמו. משיצא אחרון התלמידים מהכתה הוא נתן בידי את השקית ההיא באומרו: "הבאתי לך מעיל לימים הקרים". נשמתי כמעט שפרחה מהתרגשות. משהגעתי לביתנו-לצריף שקפא בצינה, פתחתי את השקית לעיני הורי וספרתי להם מאין באה לי הטובה. עיניהם נצצו מאושר.

את מורי הטוב הזה פגשתי בארבעה מעגלי חיים. בארבעה עידנים שונים.

בראשונה פגשתיו כמורה שלי בבית הספר היסודי במעברת הקסטל. הוא למדני מי היו אלי יוון יושבי האולימפוס, ומהי מולדת, וכיצד מצחצחים נעליים להאריך ימיהם. ממנו למדתי כבר אז מהי שליחות אמת של מחנכים. משנקפו השנים פגשתיו במכללה למורים, הוא למדני פדגוגיה. שנינו שמחנו למפגש המחודש.

בשלישית נפגשנו באולם הרצאות גדול בירושלים. אז כבר הייתי מנהל בית ספר. באותן השנים נודע שמי ברבים בשל ד"ר יפה בנימיני אשר פרסמה חוברת שהוקדשה ליצירתי הספרותית. החוברת הופקה על-ידי המרכזים הפדגוגיים של משרד החינוך ושוגרה לכל בתי הספר בארץ. בשל פירסומה, ובשל העובדה שאחדים משירי נכללו במקראות הלימוד – הוזמנתי למפגשים עם תלמידים בכתותיהם, ועם מורים ומחנכים בהשתלמויות שערך המשרד.

באותו היום בירושלים עמדתי על הבמה, דברתי על הקהילה היהודית בכורדיסטן, על העליה לארץ, ועל משבר הקליטה בשנות החמשים תוך שאני קורא שירים וקטעי פרוזה מתוך כתביי. משסיימתי, עמד מי בקצה האולם, שלא הבחנתי בו קודם לכן, ואמר בקול צלול ומפעים: "הבחור הזה היה התלמיד שלי במעברת הקסטל". היה זה מורי משה הרשקו. שמעתיו ונפעמתי, והאולם נמלא במחיאות כפיים.

ברביעית היה זה בערוב ימיו. בקרתיו בימי חוליו, ומשהלך לעולמו בקשוני בניו לכתוב מאמר לכבודו ולזכרו. שאלתי מדוע אני? והם השיבוני כי הוא בקש. המאמר מופיע בספר: "משה הרשקו – סיפור אישי" שהמשפחה הפיקה. הספר נפתח במלים של הבן אברהם הרשקו (זוכה פרס נובל בכימיה) האומר: "אבא היה איש חכם אצילי וצנוע", ובהמשך הוא משלים: "למרות שהיה איש צנוע ושקט, הוא השאיר חותם עמוק… תלמידיו סיפרו על ההשפעה העצומה שהייתה לו על חינוכם, ועל התפקיד החשוב שהיה לו בעיצוב אשיותם ופועלם עד היום".

אמת דיבר הבן, השפעתו של מורי זה – יותר מכל אדם אחר – מפעמת בי ועושה בי פלאות עד היום הזה, ורק אמי הורתי ורדה (האות ד' בסגול) גדולה ממנו.

תהא נשמת השניים בעדן.