אור ליום חמישי, 24 בפברואר, התרחש זעזוע בכל המערכות הבינלאומיות, כאשר נתן הנשיא הרוסי את האות לתחילתו של מבצע אשר קשה להעריך את השלכותיו ולנבא את העתיד לקרות. דבר אחד ניתן כבר עכשיו לומר – מהלך זה יביא לשינוי דרמטי של פני העולם בעת הזו. אם באירועי העבר – בגאורגיה (2008) או בפלישה לחצי האי קרים (2014) – פעל הנשיא הרוסי באופן מבוקר יחסית תוך קריאת תיגר על ההגמוניה של ארצות הברית ושל המערב, הפעם אין הדבר כך.
מאז החל המשבר בין רוסיה לאוקראינה לפני מספר שבועות, מעבה רוסיה את כוחותיה סביב אוקראינה בטענה עיקרית של דאגה לבדלנים הפרו רוסים בחבל דונבאס, המהווים 'גיס חמישי' מבחינת אוקראינה. יומיים לפני הפלישה, הכריז הנשיא פוטין על הכרה בעצמאותם של שני המחוזות הפרו רוסיים ובכך הכשיר את הלבבות ללגיטימציה אפשרית.
הזזת הכוחות בתואנה לתרגיל צבאי בלבד אינה מקרית אלא תהליך סדור ומשונן הזכור לחלקנו ממלחמת יום הכיפורים ('תחריר 41'). אין מדובר בגחמה רגעית גרידא אלא השתקפות של מהלך אסטרטגי עמוק. ללא ספק מבין הדמויות הקיימות כיום בראש מנהיגי העולם, מצטייר הנשיא ולדימיר פוטין כדמות חזקה דומיננטית המהווה אגוז קשה לפיצוח. אין זה חדש כי רוסיה והעומד בראשה אינם אוהדים את אוקראינה ואת ארצות הברית.
לכן, כבר בשלב זה ניתן לומר כי הפלישה לאוקראינה היא מהלך מתוכנן היטב המהווה המשך לקו הברור של הפלישות הקודמות לגיאורגיה ולחצי האי קרים כאמור. בעוד העולם התקדם, שבוי עדיין הנשיא הרוסי בפרדיגמה הישנה של המלחמה הקרה. שאיפותיו של הנשיא לחזור שלושים שנה אחורה יוצרות פער עמוק אשר קשה מאוד לגשר ולצמצם.
ברית נאט"ו הוקמה מחשש ל'אפקט הדומינו' בזמן המלחמה הקרה ולנפילתן של מדינות קטנות לידי ברית המועצות דאז. תפיסתו של פוטין הייתה ועודנה כי ברית נאט"ו הייתה אמורה לסיים את תפקידה לפני שנים רבות. הנשיא האמריקאי הקודם טראמפ קידם מהלכים ברוח זו, בעוד הנוכחי ביידן וממשלו סוברים אחרת ומבקשים לחזק ברית זו.
מרגע הפלישה, מתייצב הנשיא האוקראיני מול אולפנים ארעיים ומבקש את עזרת נאט"ו ואת עזרת המדינות החופשיות. נכון לכתיבת מאמר זה, לא נעשה דבר למעט גינויים רבים, עיצומים וסנקציות מזעריות כנגד 'אימא רוסיה' והעומד בראשה.
בד בבד, חייבים להבין כי המחזה אותו אנו רואים באוקראינה, של השארתה לבד ברגע האמת, יכול לקרות גם לנו בישראל. אומנם צה"ל הוא צבא חזק ומצויד הייטב, אך השארת ישראל בודדה במערכה מול איראן היא תסריט אפשרי. בימים אלה כמעט נחתם הסכם הגרעין המחודש עם איראן בווינה. זה הסכם רע לעולם וליציבותו בכלל ולמדינת ישראל בפרט. למרות כל המסרים וההפצרות מצד ישראל, הרצון להימנע מעימות צבאי ולאפשר זרימה של כלכלה מנצחים תמיד.
לסיכום, המראה שעל הקיר נפלה והתנפצה לאוקראינה, אך לנו היושבים בציון זו קריאת השכמה, כי מילים לחוד ומעשים לחוד. בזמן אמת, מי יעמוד לצידנו? הממשל בארצות הברית, אותו ממשל אשר עזב את אפגניסטן או הפקיר את ישראל אל מול הסכם הגרעין האיראני? על כך נאמר "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כ"ג).
