שעת צהריים. אני צועד במרכז ירושלים. הליכה ברחובות הבירה היא עבורי טיול בהיסטוריה של העם היהודי וגם בהיסטוריה שלי. שלושה עשורים שמרתי עליה. לכל פינת רחוב יש זיכרון משלה. כאן נפצעתי, כאן עצרתי שודד, כאן הייתה הפגנה סוערת, כאן הודיעו לי על הקידום שלי, כאן איבדתי חבר ועוד אין סוף זיכרונות. יחד עם זאת שהעבר צץ מכל מקום, אני בוחר להתקדם לעבר הפגישה הבאה שלי ואל העתיד המסקרן.

ברחובות ירושלים נפתחו עשרות בתי קפה חדשים ויפים, שולחנות וכיסאות מסודרים על המדרכה ושמש קיצית מלטפת את אורחי בית הקפה. "מנשה, מנשה", נשמע קול מוכר מאחד מבתי הקפה. הבטתי לכיוון הקול הקורא בשמי. הבחנתי ביוסי, קצין משטרה ותיק שפרש לפנסיה, יושב בשולחן בית הקפה עם מספר אנשים נוספים. התקרבתי לשולחן. ״בוא, שב אתנו לקפה. זה הפרלמנט הקבוע שלנו״, אמר יוסי.

מסביב לשולחן ישבו מספר קציני משטרה שלא מזמן פרשו לפנסיה. חיים קצין מודיעין מבריק, ירון קצין חקירות מתוחכם, עופר מפקד מרחב איש הגון וישר, דוד קצין המבצעים המיתולוגי ועוד שני קצינים שלא זכיתי לשרת איתם. בהחלט שולחן מפואר של קציני משטרה אשר פעלו רבות למען החברה בישראל. הרגשתי מחוזר מאוד מכך שהוצע לי להצטרף לקבוצה מובחרת שכזו. החלטתי לעצור הכול, לשלוח הודעה, לדחות את הפגישה וליהנות מחברה איכותית עם קפה באמצע היום.

עוד לא הספקתי ללגום מהקפה והחבר'ה החלו להעלות זיכרונות מאירועי משטרה בהם השתתפתי. שיחה ערה עם ויכוחים מי צודק יותר בעובדות… התרפקות של ממש על העבר המשטרתי של כולנו. "טוב חברים, אני חייב לזוז", אמרתי לאחר שעה מהנה ביותר. יוסי קפץ מיד ואמר לי בנוכחות כולם ״זהו, עכשיו אתה חלק מהפרלמנט שלנו. בימי שני וחמישי בשעה 13:00 נפגשים כאן. סירוב לא יתקבל כתשובה״. ברכתי את כולם לשלום עם חיוך ותודה על ההזמנה. המשכתי בדרכי לפגישה שלי.

שעת לילה. אני נח במיטה וחושב על החברים שלי ועל הפרלמנט בצהרי היום שבו הייתי. חברים זה נפלא. פגישות איתם תמיד ממלאות את בלון החמצן שלנו. להקשיב לראות את החברים שלנו זה עוטף אותנו בביטחון.

עד כאן הכול דבש, אבל (והוא אבל אחד גדול מנקודת המבט שלי) החברים שלי פרשו לקראת גיל 55 ממערכת הביטחון, כל אחד בדרגתו הוא. עכשיו, בבריאות טובה, יחיו לפחות עוד 30 שנים. בשולחן הפרלמנט בבית הקפה יש כל כך הרבה ידע, ניסיון חיים וכישרון. לאן כל זה הולך? האם זה נכון עבורנו כחברה לוותר עליהם? האם זה נכון עבורם לחיות את העבר ולא את העתיד?

חבר טוב אמר לי כי שיטת המיסוי בישראל גורמת להם שלא לצאת לעבוד. המיסים פשוט בלתי הגיוניים כלל לטענתו. חלק מהחברים שלי החליטו להישאר בסיפורי העבר, חלקם עסוקים בלגשת לביקורות אצל רופאים כי תמיד כואב הגוף כאשר אנחנו לא עסוקים. חשבתי על המדינה שלנו שלא הצליחה להבין לעשות שינוי בשוק העבודה. כיום, אישה או גבר חיים בבריאות טובה לפחות עד גיל 85. אנחנו מאבדים את הגיל השלישי, אותו גיל עם ניסיון אשר פנוי לעבודה ללא ילדים קטנים, נטו עבודה.

למחרת בבוקר התקשרה אילנה. ״צדקת. אני משחררת את העבר שלי ואת מערכות היחסים שלי עם המשפחה הקרובה אליי. משל הבטרייה שלך נכון מאוד", אמרה.

אנחנו הבטרייה. יש לה אורך חיים מוגבל ויש לה כמות אנרגיה מוגבלת. הבטרייה אינה יכולה להפעיל מכשירים מקולקלים. לעומת זאת, יכולה הבטרייה להפעיל מכשיר תקין להשמעת מוזיקה שמחה שגורמת לאושר רב.

העבר הוא רק עבר. לחיות את החיים פירושו לחיות את ההווה.