הפליטים בשער

אש דמעות וטילים (ציור: אולנה טולסוקורה, אוקראינה. צילום: באדיבות דוברות 'מקור ראשון')
אש דמעות וטילים (ציור: אולנה טולסוקורה, אוקראינה. צילום: באדיבות דוברות 'מקור ראשון')
בימים אלה שבהם תושבים רבים נסים מאוקראינה, אני נזכר בחוויה אחרת שקשורה לפליטים וקרובה אלינו יותר

לעולם לא אשכח את הפנים המפוחדות שניבטו מפניהם ברדתם מסיפון האנייה בנמל לימסול שבקפריסין. היו אלה פניהם של פליטים נוצרים מלבנון שנסו על נפשם בעקבות מלחמת האחים במדינתם, מדינה שכונתה במשך שנים "שווייץ של המזרח התיכון".

נזכרתי בפנים המפוחדות הללו רבות בראותי מידי יום ביומו את מאות אלפי הפליטים מאוקראינה, המנסים לברוח מארצם המופגזת יומם ולילה על ידי הצבא הרוסי, הפגזה המותירה מאחוריה בתים הרוסים, מאות הרוגים ומאות אלפים ללא חיים משלהם.

הפגישה שלי עם הפליטים הנוצרים מלבנון במהלך חודש ספטמבר 1982 הייתה מקרית לחלוטין. זאב אלמוג ז"ל, איש חיל הים הוותיק, פנה אליי ואמר: "בשבוע הבא אני מפליג לקפריסין. בא לך להצטרף?". בטרם סיים דבריו השבתי בחיוב. ליתר ביטחון פירט זאב אלמוג את ה'התנאים' במשפט קצר: "פחות מהתנאים הקשים בהם שטת לפני מספר שנים בסטי"ל סביב אפריקה. מדובר בגיגית. 4-5 שעות שהייה בקפריסין וחוזרים". כמובן שנתתי את הסכמתי. די היה לי להיות בחברתו של זאב אלמוג (אברוצקי) היקר, שלצערי הרב נרצח על ידי מחבלים בפיגוע במסעדת 'מקסים' בחיפה (2003).

מיד עם צאתי מה'גיגית', הבחנתי באנייה גדולה שעגנה בסמוך. במדרגות נראו נוסעים הנושאים בידם חבילות בגדים עטופות בשמיכות. הדבר היה מוזר בעיניי: נוסעים הנופשים בספינת טיולים לא נושאים בידם את כלי המיטה שלהם. התקרבתי כדי לשמוע את שפתם. הם דיברו ערבית. לשאלתי מהיכן הם, השיבו: "אנחנו פליטים נוצרים מלבנון. ברחנו כי המוסלמים החליטו לנקום על מה שהיה במחנות סברה ושתילה".

הבנתי מיד שהפלגת הנופש שלי הופכת להפלגת עבודה. סיפור מהסרטים: פגישה עם ראשוני הפליטים הבורחים מלבנון. אף עיתונאי לא יחמיץ. ניגשתי לזאב אלמוג והודעתי שאני מתנתק למשך שעתיים. הצטרפתי לפליטים בנסיעתם לבתי המלון. ראיינתי וצילמתי. הם שמחו לשתף פעולה, "כדי לספר לציבור בישראל על מה שקורה בלבנון. מנסים לרצוח את כל הנוצרים והעולם שותק".

עם שובי ארצה מההפלגה הקצרה, לא עשיתי דרכי לביתי בירושלים, אלא למערכת העיתון ברחוב קרליבך בתל אביב. זו הייתה כבר שעת ערב מאוחרת. חדר החדשות היה ככוורת רועשת. בהיכנסי הטלתי בפניהם את ה'פצצה' – סיפור הפליטים מלבנון. סרט הצילום נלקח במהירות הבזק לפיתוח תמונות ואני תפסתי חדר פנוי סמוך לחדר החדשות כדי לכתוב את הסיפור המיוחד. הסיפור עיטר את העמוד הראשון של העיתון עם תמונות רבות שצילמתי וזכה לתהודה גדולה בעולם תחת הכותרת "שליח מעריב מדווח מקפריסין".

המלים "העולם שותק" שהשמיעו באוזניי פליטי לבנון, חזרו ועלו בימים אלה מידי רגע כמעט בכל כלי התקשורת בעולם. הפעם משמיעים אותו בצדק רב מאות אלפי הפליטים מאוקראינה. אלפים מהם הגיעו לישראל וכניסתם של מאות סורבה. נושא הפליטים הנמלטים באירופה גרם לבעיה קשה מנשוא לרבים מאזרחי המדינה. השאלה "מה עושים?" ריחפה בחלל. האם תפתח ישראל שעריה לכלל הפליטים הרוצים להיכנס לתחומה או שתסתפק בקליטתם של כמה אלפים?

פרשנים לא מעטים, ביניהם ידידי בן-דרור ימיני מ'ידיעות אחרונות', סבורים  כי "אין מה לחשוש מהגירה המונית. אלה שמגיעים לכאן עברו כבר דרך מדינה אחרת בדרכם לכאן. אפשר להניח שהם היו מעדיפים את גרמניה או את צרפת…".

המחלוקת בשאלה כיצד לנהוג היא קשה. אין לה מענה פשוט שניתן לשלפו מהמותן. יחד עם זאת, אסור לנו להשוות את מצבם הקשה מאוד של הפליטים מאוקראינה למצב היהודים באירופה במלחמת העולם השנייה כפי שעושים לא מעט מהכותבים. באותן שנים סגרו מדינות העולם החופשי את שעריהם לפליטים היהודים מארצות השונות באירופה. ליהודים לא היה אז לאן לברוח. המצב שונה.

כמובן שאין זה אומר שעלינו לסגור את שערי המדינה בפני הפליטים מאוקראינה. אנו לא נסלח אם אותם פליטים מסורבים יוסיפו לחפש מקלט חדש וחלילה ייפגעו במסעם הארוך. לנו, כיהודים החיים בישראל, העולם לא יסלח. כן, אותו עולם שסגר את שעריו בפנינו במלחמת העולם השנייה.