במשך שנים רבות התקיימה מחלוקת בציבור הישראלי ובין מקבלי ההחלטות אם יש מקום להטיל עונש מוות על מחבלים במקרים חריגים בחומרתם ולקבוע זאת בחקיקה.

לאלה וגם לאלה היו טיעונים משכנעים – המצדדים בהטלת עונש המוות נימקו זאת בכך שזה העונש המתאים למעשה חמור באופן קיצוני, בצורך להרתיע מעשיית מעשים כאלה בעתיד על ידי חקיינים ולמנוע מצב שבו מבצע הפשע החמור, גם אם ייאסר – ישתחרר בסופו של דבר בעסקת חילופי שבויים כזו או אחרת.

מנגד, המתנגדים להטלת עונש המוות נימקו זאת בכך שמבצעי הפיגועים התכוונו מלכתחילה למות ולהיות 'שאהידים'; ולכן הטלת עונש מוות לא תהווה הרתעה כלשהי על חקיינים בעתיד. עוד טענו המתנגדים, כי הטלת עונש המוות תקשה על כוחות הביטחון לגרום למבצע פיגוע להיכנע.

עד היום, הייתה ידם של המתנגדים על העליונה.

נראה, שלאחר מאורעות השבעה באוקטובר יש חשיבה מחדש ועונש המוות הוא היחיד שמתאים להטילו על מי שביצעו את המעשים המזוויעים באותה שבת, בהם מעשים יוצאי דופן בחומרתם שלא נפרטם כאן ורק נציין כי הם בוצעו בין היתר כלפי תינוקות, ילדים, נשים, זקנים וזקנות וכמובן גם כלפי גברים, חיילים וחיילות.

הפעם אין כל צורך בשינו חקיקתי, שכן רציחתם של יותר מ-1,400 איש ואישה והמעשים הזוועתיים שבוצעו, הריסתם עד היסוד של מספר קיבוצים וחטיפתם של אזרחים ובהם ילדים, נשים וזקנים – כל אלה נכנסים להגדרת 'פשע השמדת עם' על פי החוק ודבר מניעתו וענישתו של פשע השמדת עם מ-1950. חוק זה מגדיר פשע כמעשים שנעשו בכוונה להשמיד השמדה גמורה או חלקית קיבוץ לאומי, אתני, גזעי או דתי. בין המעשים שפירט החוק כלולים הריגת אנשים הנמנים עם הקיבוץ, גרימת נזק חמור בגוף או בנפש לאנשים הנמנים עם הקיבוץ והעברת ילדי הקיבוץ לקיבוץ אחד בכפייה. החוק אף קובע, כי גם מי שניסה לבצע השמדת עם, השתתף בהשמדה או הסית לבצע השמדת עם – דינו כדין האשם בהשמדת עם.

פעולות מחבלי החמאס כללו השמדה טוטאלית של אותם קיבוצים בעוטף עזה, הריגתם של כ-1,400 איש, גרימת נזקים חמורים בגוף ובנפש לנשארים בחיים, חטיפת ילדים והעברתם לעזה. די בכל אלה כדי להביא למסקנה כי מדובר בהשמדה חלקית ושהמעשים שבוצעו נכללים בהגדרת 'פשע השמדת עם'.

החוק קובע באפן קטגורי, כי "האשם בהשמדת עם דינו מיתה" – כעונש יחיד. בהתאם לחוק זה הועמד אדולף אייכמן בזמנו לדין ונגזר דינו למיתה.

יצוין, כי המסקנה לפיה ניתן לראות במעשי המחבלים בשבעה באוקטובר משום 'פשע השמדת עם', איננה מהווה מסקנה שלי בלבד, אלא גם דעת משפטנים נוספים. כיום, יש בפרקליטות המדינה התלבטויות לא מעטות באיזו דרך יש לשפוט את אותם למעלה מאלף המחבלים שנשבו, כאשר הסניגוריה הציבורית כבר הודיעה שאין היא מוכנה לייצגם ונבחנת אפשרות של ייצוגם באמצעות עורכי דין מחו"ל. בנוסף, הועלו רעיונות להקים בית דין מיוחד שבו יתקיימו הדיונים בדומה למשפט אייכמן, כדי שעדויות הניצולים, הסרטונים והודאות הנאשמים יבואו לידיעת העולם כולו.

אני ער כמובן לשאלה כיצד ישפיע הליך שכזה על החטופים הנמצאים בשבי החמאס. לדעתי, הדבר רק יביא לזירוז החזרתם בדרך של חילופי שבויים בחטופים, שכן יש להניח שחמאס במקרה שכזה ירצה לבצע את החילופים כמה שיותר מהר טרם יסתיים ההליך המשפטי.

אין ספק שהסוגיה איננה פשוטה, אך דבר אחד ברור – אותם המחבלים שביצעו את המעשים החמורים יותר באותה שבת הם בני מוות.