קרדיט: הרב ד"ר מיכאל לייטמן
קרדיט תמונה: אילוסטרציה: pixabay
בשלהי בית שני היה רבי עקיבא המנהיג הרוחני. רועה צאן פשוט שנעשה למקובל ענק בדורו. איש רוח שהנהיג 24 אלף תלמידים. הם חיו באושר. הם תחזקו ביניהם מערכת יחסים הרמונית, אהבת אחים מעוררת קנאה. הכול בזכות מורם הדגול.
רבי עקיבא לימד את תלמידיו שהמציאות שאנחנו חיים בה מנוהלת על ידי מערכת אינטגרלית הנקראת 'הטבע' או 'א-לוהים' (86 בגימטריא), מערכת גלובלית ששואפת לאיזון מתמיד ופועלת על פי חוק אחד בלבד – חוק האהבה. בשלוש מילים הם שיננו את הכלל הגדול בתורה שהנחיל להם מורם: "ואהבת לרעך כמוך".
הוא הכין אותם היטב לקראת העתיד לקרות ביניהם וסיפר להם כיצד בנוי טבע האדם – רצון לקבל הנאה, רצון שגדל יותר ויותר ואגו שדורש מילוי על חשבון האחר. הכול בסדר, הרגיע, זה טבעי. רק חשוב שתאזנו את המתחים והתחרותיות, שתיישבו את הסתירות והמאבקים השליליים, שתייצבו את הכוח השלילי בכוח חיובי ושתעטפו את השנאה באהבה.
והם הצליחו. פעם אחר פעם התגברו, ובנו חברה למופת. קבוצה לתפארת. אהבת אחים, כבוד הדדי, דאגה וחיבה, ידידות עמוקה פרחה בין התלמידים. עד אותו רגע שנכשלו.
בדיוק בתקופה המקבילה לתקופה שלנו, בין פסח לל"ג בעומר, גבר האגו. שנאת החינם תפסה את מקומה של אהבת הזולת, הקשרים הרוחניים נפרמו ואש השנאה התלקחה והביאה למותם של התלמידים. מגפה קטלנית פרצה, כזאת שאיש לא חזה, פרט לרבי עקיבא. עד כמה שהקשר היה רופף ומופרך, תלמידי רבי עקיבא ידעו שהיחס השלילי ביניהם גרם לתגובות הבלתי צפויות מצד הטבע.
הם ידעו גם ידעו שהדרך היחידה להיחלץ מהמגפה הנוראית ולזכות מחדש באושר ובשלווה שאפפה אותם היא לשנות את היחס של האדם לחברה, להחליף את השנאה והאהבה העצמית באהבת הזולת. את החוקיות הזאת הבינו היטב תלמידיו של רבי עקיבא, אך מפני שלא יישמו את דברי מורם כראוי ולא נהגו זה בזה בכבוד, התוצאות היו קטלניות. כולם מתו תוך זמן קצר.
כ-2,500 שנה חלפו מאז. מגפות באו לעולם והלכו. רק האגו מתמיד ועיקש המשיך להתפתח בנו ובאין עוצר הלך ופילג את האנושות, סכסך בינה לבינה והביא להרס מוחלט של הטבע. המגפה האחרונה שוב סימנה לנו, חברים, כי יותר מחיסון – דרוש כאן תיקון. אומנם בתקופה האחרונה הוכרזו הקלות והגל כביכול בדעיכה, אך המגפות ימשיכו לבקר שוב ושוב עד שנשכיל לבחון אותן מהצד החברתי ונראה שהקשר בינינו, חזק או רופף – הוא שמזמין אותן – מביא נגיפים לעולם.
נכון שאפשר להתעלם עוד קצת, לתפור עוד טלאים שיכסו על הקרעים בינינו, אבל לא לאורך זמן. בסופו של דבר נצטרך לקחת לידינו את "הכלל הגדול בתורה" ולהתחיל לעשות בו שימוש ראוי כדי לבנות מחדש את הקשרים בינינו שהם הדבר המקודש היחיד במציאות.
אומנם אנחנו אגואיסטים גדולים, כראוי לעם קשה עורף, אבל צעדים קטנים יכולים להאיר את הניצוץ הפנימי שחבוי בלב כל אחד מאתנו ולעורר את הכוח החיובי שנסתר בטבע. הכוח הטוב והמיטיב שמקורו בחיבור בינינו יאזן את הכוח השלילי ועל כל הפשעים תכסה האהבה. זו כל התורה כולה.
