הרהורים נוגים ביום שמח

פתיחת בית ספר במעוז ציון (1955, צילום: יהודה אייזנשטרק)
פתיחת בית ספר במעוז ציון (1955, צילום: יהודה אייזנשטרק)
אני ובני דורי קבלנו מהורינו כפר שליו ורוגע, כפר שגניו ואילנותיו הדיפו ריחות ניחוח עד הרחק * ואנו מעבירים לידי ילדינו ישוב צפוף, רעשני, שרבים בו המפגעים הסביבתיים ומכאוביו מרובים וקשים

יצאתי מפתח ביתי בלב רונן. שמש חורפית רחומה הזליפה מאורה הרך על העצים, השיחים והפרחים המעטרים את נחלתי. האוויר הצלול והאילנות הרחוצים שגשמי נדבה רחצום תמול שלשום באו אל תוכי חומלים ומרגיעים.

השמש החורפית שתשש כוחה בעונה זו – האירה את הכל בחן ובחסד.

למראה כל אלה נכנסתי לתוך רכבי שמח וטוב לבב. נסעתי ברחובות ישובנו במתינות שלא לפגוע במאות המכוניות החונות בצדי הכביש, ובאנשים הצועדים במרכזו בהעדר מדרכות ראויות למהלך בני אדם. התחלתי הוגה במצוקה זו ושמחתי נתנמכה, ועצבות החלה לפלוש אל תוך לבי ולכסותו – כאותם ערפילי שחר העולים מפקידה לפקידה מעמק בית זית ומכסים את ישובנו בימות החורף.

במהלך נסיעתי ברחוב הכרמים, ברחוב מצפה הבירה ובמבוא הבוסתנים בקשתי לשוב אל שמחתי באומרי לעצמי: ראה מה יפים שמות הרחובות שבהם אתה נוסע, שמות שנתת אתה בהיותך יו"ר וועדת השמות באותם ימים רחוקים, שבהם שמשת כממלא מקום ראש המועצה. אמרתי זאת לעצמי ונרגעתי קמעה.

בצומת המעוזים פניתי שמאלה לילך אל עבר סובת סטף בואכה עין כרם.

בהגיעי אל תחנת הדלק הסמוכה למחצבה ולשכונת המגדלים שנבנתה למולה עצרתי שלא בטובתי את רכבי. כאן דמם רכבי – בתוך שיירת רכבים אין סופית שהשתרכה עד הרחק – כעשרים דקות, עשרים דקות מכעיסות ומתוחות שכמו רגמו את חמדת יומי באבני בליסטראות והשביתו את שמחתי עד דכא. בעשרים הדקות הללו דעתי נדדה אל אותם ימי בראשית שבהם השקט מלך במעוז ציון. אל אותם ימים שבתינו היו קטנים, שיכונים שהיו מעוטרים בכרמים, בשדות ובבוסתנים שנטעום הורינו, אותם אנשים תמימים שהניחו בתיהם ורכושם בארצות הגולה, ועלו לארץ חמדת אבות ללחוך עפרה ולחון את אבניה.

התבוננתי במגדלים בחמיצות לב על התוצאה מעצם בנייתם. להסיר ספק, לא על דרי בתי המגדלים והקומות אני מלין. אותם אני מקבל בזרועות פתוחות ובלב אוהב. אני מלין על התוצאה הנגזרת מהבניה: על שיירות הרכב האין סופיות החולפות בישובנו יומם וליל, על הצפיפות הנוראה, על העלמות הבוסתנים והכרמים שפרחו בכפרנו זה, והפכו לחלום שהיה אי-אז ונגוז עתה.

נתהרהרתי בכל אלה ונעצבתי על כך שאני ובני דורי קבלנו מהורינו – החלוצים שעלו לארץ בשנות החמשים – כפר שנבנה בעמל ידיהם ובזיעת אפם, כפר שליו ורוגע, כפר שגניו ואילנותיו הדיפו ריחות ניחוח עד הרחק, ואנו מעבירים לידי ילדינו ישוב צפוף, רעשני, מסוכן להולכים בו, שרבים בו המפגעים הסביבתיים ומכאוביו מרובים וקשים.

והפליגו מחשבותי אז עד שירתו הנוגה של דוד פוגל ועד מילותיו שבאות אל הלב כמכוות אש: "על שפת הכרך אשבה עייף אשבה….פעם היה לי כפר על שפת הכרך אשבה עייף אשבה".

על יד על יד שאני הוגה באלה ועצבות מעובה מתגנבת אל תוך לבי החלה השיירה לנוע, ואל מפגש הרעים שדרכי אצה אליו הגעתי באיחור גדול ובעצב רב.