ועידה בנגב ורצח בחדרה

ועידה עם חשיבות, אך ללא מסר בנושא האיראני. ועידת הנגב השבוע (צילום מסך מתוך סרטון, לשכת העיתונות הממשלתית, אתר משרד החוץ)
ועידה עם חשיבות, אך ללא מסר בנושא האיראני. ועידת הנגב השבוע (צילום מסך מתוך סרטון, לשכת העיתונות הממשלתית, אתר משרד החוץ)
המסקנה המתבקשת מאירועי השבוע האחרון: החיים ההיברידיים שלנו מחייבים אותנו להיערכות אחרת * וגם: איזה מסר עלה (או לא עלה) מוועידת משרד החוץ שנערכה השבוע בנגב?

השבוע למדנו על בשרנו בפעם האלף עד כמה חיינו היומיומיים במדינה הזו הם (על פי השפה המתחדשת שלנו) היברידיים. שכנינו נוהגים לבטא זאת אחרת – "יום אסל, יום בסל" – אבל הפעם נחתו שתי האפשרויות הללו על ראשינו הדוויים בפרק זמן קצר ביותר.

הרצח הנורא בחדרה העמיד אותנו באחת על קרקע המציאות המדממת. שני צעירים ערבים ישראלים מאום אל פאחם, מצוידים בנשק צה"לי מהמודל האחרון ובאפודי מגן (צה"ליים אף הם), ירו למוות ביזן פלאח ובשיראל אבוקרט, שוטר ושוטרת משמר הגבול שהיו במקום. לשמע היריות יצאו מהמסעדה הסמוכה שלושה לוחמים אנשי מיחידת המסתערבים המיוחדת של מג"ב, פגעו במחבלים והרגו אותם. לולא פעולתם המהירה, סביר להניח כי אנשים נוספים היו מאבדים את חייהם.

לצד העצב הכבד שנחת על כולנו, אנו מצווים לאמץ בעקבותיו שלל לקחים:

א. אחרי הבשלה של שנות דור ויותר (למעשה מאז הסכם אוסלו (1993) ושפיכות הדמים הנוראה שבאה בעקבותיו ברחובות ישראל), מצטרפים ערביי ישראל, במינון נמוך אומנם, לטרור נגד המדינה שאליה הם שייכים כאזרחים. הנשק הצה"לי תופס מקום של כבוד באירועי הטרור הללו. אם היה לנו ספק כל שהוא במקורותיו של הנשק הזה, ברור עכשיו שאלה הם נשקיות צה"ל. ומהיכן מסקנה נחרצת זו? אפודי המגן שעטו המחבלים על גופם הם שמודיעים על כך באותיות קידוש לבנה.

ב. כדי לעשות צדק עם הקורבנות, ראוי גם לדחות הסברים ותירוצים מתירוצים שונים: הרוצחים עשו את מלאכתם הבזויה "משום שהם נמנים על שורות דעא"ש" – קשקוש. הרוצחים הללו לא נזקקו לדעא"ש כהצדקה למימוש זממם. הם עשו זאת מתוקף האווירה הקיימת היום. אומנם מדובר בקומץ, אך הוא קיים, בועט ואף נוטל נשק המזומן לו בשפע לידיו על מנת לבצע את זממו.

ג. ראוי ואף בחזקת ציווי של שעת חירום, לבדוק מחדש ובקפדנות רבה מאוד את שורת פסקי הדין שהוטלו בשנים האחרונות על נאשמים ממגזרי המיעוטים בישראל.

ד. על מדינת ישראל וגורמי הביטחון שבה להשלים עם עובדת הקשר הגורדי והבלתי ניתן לפירוק בין הפשיעה הפלילית לבין זו הלאומנית במגזר הערבי. יותר ויותר מתבררת העובדה, כי פשיעה פלילית, שלרוב הייתה במסגרת חמולתית מגוננת, הפכה מהר מאד לפשיעה לאומנית עזת מצח. עצימת העיניים המתמשכת מאותה פשיעה פלילית, שכבשה את רחובות הערים הערביות, הייתה נוכחת בחיינו 'רק' בעת ירי חצוף באירועים ובחתונות משפחתיות וגם עסקה בחיסולי חשבונות ובשמירה על 'כבוד המשפחה'. הביאה לכך שהנשק החם והקר חצו קווים והפשיעה הפכה ללאומנית. לצערנו, היא תגבה מאתנו עוד מחיר דמים כבד בהפצעתה המחודשת של פשיעת הדמים שאותה חווינו לאחר הסכמי אוסלו.

ה. הרוצחים השתמשו באפודי מגן. נתון זה מחייב את גורמי הלחימה בטרור לצייד את המגינים עלינו ברחובות הערים ובכבישי הארץ בציוד המשוכלל ביותר האפשרי. במקרה זה מדובר בכוונות לייזר שמאפשרות פגיעה מידית בראשו של המפגע. שאם לא כן, הירי שיבצע הרוצח בפוטנציה כתשובה יאפשר לו את סיום הסצנה בניצחון נוסף…

הוועידה בשדה בוקר. מה לא היה בה?

נושא אחר בעל חשיבות מיוחדת הוא הוועידה שארגן משרד החוץ בשדה בוקר. ראשיתה הסתמנה כהבטחה גדולה. יום ראשון (27.3) היה יום חג, חגו של משרד החוץ ושל השר העומד בראשו, יאיר לפיד. 'מקורבים' סיפרו, אולי בתום לב, כי בסיכום הוועידה תהיה קריאה לארצות הברית לבטל את כוונתה להוציא – במסגרת הסכם עם איראן המתגבש סופית בימים אלה –  את 'משמרות המהפכה' האיראניים מהגדרתם כארגוני טרור, ובכך להמשיך את משטר הסנקציות על ארגון זה שעומד מאחורי החות'ים בתימן, החיזבאללה בלבנון והחמאס בעזה. במשרד החוץ השתררה דעה/תחושה שה'ניצחון', קרוב. אף הוחל (אומנם בחדרי חדרים) לגבש נוסח של החלטת סיכום לוועידה לפני פיזורה כמקובל בוועידות מסוג זה.

לתחושה זו נתווספו אכן מסקנות שנבעו על פי המצופה ממעשי ההתגרות של החות'ים בתימן. מעשיהם נגד ערב הסעודית נראו כמעשי התגרות גם בארצות הברית. הם שיגרו כזכור כטב"מים (כלי טייס בלתי מאוישים, מה שכונה בעבר מזל"טים, מ.ל.) לשדות נפט בערב הסעודית ובאמירויות וגרמו לנזקים גדולים. יורש העצר הסעודי ומקבילו באיחוד האמירויות סירבו לקבל פניות טלפוניות של נשיא ארצות הברית בגין תמיכתו בהסרת הסנקציות מארגוני הטרור באיראן במהלך שיחות הגרעין שמתנהלות בווינה.

אלא שלמרבה ההפתעה, התמידה ארצות הברית בנחישותה לבטל את הסנקציות בכללותן. וראה זה פלא, הנושא האיראני הוזכר אומנם בוועידה שלמענה כביכול התכנסה, אר רק במספר מלים בודדות. הודעת סיכום כלל לא יצאה לאור. למעשה, דווקא בנושא האיראני שחשוב כל כך לישראל, לא מילאה הוועידה אחר המצופה ממנה.

אמנון לורד, מבכירי הכותבים ב'ישראל היום', ציין במאמר שפרסם לפני מספר ימים את האפשרות שמדברים עליה בוושינגטון, כי בבית הלבן ובחוגים הקרובים לנשיא לא רק שאינם רואים יותר בעיה באיראן ובמשטר ששורר בה, אלא שהבעיה היום לדעתם היא ישראל…

ולמרבה התמיהה – ישראל שותקת. האירוניה היא בשיאה, כאשר בוחנים את התהליך שהציב את רוסיה על גבול ישראל. מייקל דוראן, מומחה ממכון האדסון האמריקאי, שוחח עם קרולין גליק, פובליציסטית אף היא ב'ישראל היום'. לדבריה, אמר מייקל דוראן וכפי שמצטט אמנון לורד: "מי  שם את רוסיה על גבול ישראל ואילץ אותה לנהל משאים ומתנים עם פוטין? הנשיא אובמה… המסר של הממשל לבסיס הפרוגרסיבי של הדמוקרטים הוא שישראל רוצה לגרור אותנו למלחמה באיראן אבל לא מוכנה להילחם אתנו באוקראינה. ישראל היא בעלת ברית רעה בנושא אוקראינה…".

בעוד בוושינגטון מתפתח לו תהליך מסוכן זה לעתיד ישראל כמעט באין מפריע, מכנס כאן לפיד את הוועידה האמורה… 

גם בכל הקשור לעתיד יחסיה עם הפלשתינאים, נחלה ישראל בוועידה זו אכזבה גדולה מאוד. כל המשתתפים בוועידה הצהירו, קבל העולם כולו, על חשיבותו של פתרון שתי המדינות. ראש הממשלה הנוכחי מנסה במהלך החודשים האחרונים (ואף מצליח במידת מה) לגמד 'פתרון' זה ולטאטא אותו אל מתחת לשטיח. והנה, בא עכשיו חברו החליפי ומשרבט אותו באותיות קידוש לבנה על פרוטוקול נאומי הסיכום של השרים האורחים כולם…

יש לומר ביושר לזכות היזמים והפעילים לכינוס ועידה זו, כי כולנו נפעמנו מששת הדגלים שהונפו מאחורי כורסאות המשתתפים.

לוועידה עצמה הייתה חשיבות גדולה מאוד. כבר שנינו כי "המדיה היא המסר", כפי שביטא זאת במאה הקודמת מרשל מקלוהן בניתוח מזהיר שמלווה דורות של סוציולוגים ואנשי תקשורת באקדמיה ומחוצה לה. הוועידה הייתה אכן סוג מסר חשוב מאוד לעתיד יחסיה של ישראל עם האורחים מטעם המדינות המשתתפות. תכל'ס, בכל הנוגע לאיראן, הושג בה מעט מאוד.