אני אוהב את חגי ישראל. אני אוהבם במשמעותם ההיולית, הראשונית, הקדמונית, קודם שהועמסו עליהם תלי-תלים של דינים והלכות וסייגים ואיסורים. גדול משוררי דור ההשכלה י.ל. גורדון מתאר מציאות זו במלים: "מלאו את הארץ דינים וסייגים כמצולה אין מים המלאה דגים".
אני אוהב את חג הסוכות במשמעותו המקראית, קודם שישבו חז"לינו והתנצחו ביניהם על מידות הסוכה, על מספר דפנותיה, ומה דינה כאשר שמשתה מרובה מצלתה.
אני יושב וקורא את הנאמר בספר "ויקרא": "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפות תמרים, וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלהיכם". אני קורא את הדברים ולנגד עיניי עולות דמויות אבותינו מימי המקרא, אנשים שעבדו את האדמה וחיו בטבע בהרמוניה שסופה שמחה, אותה שמחה שפורצת מן הלב בימי החג הזה כפי שמתאר אותה הרמב"ם: "והיאך הייתה שמחה? החליל מכה ומנגנין בכנור ובנבלים ובמצלתיים, וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן ביד. ומי שיודע בפה-בפה. ורוקדין ומספרין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע, ואומרים דברי שירות ותשבחות".
בכורדיסטן, ארץ הולדתי הרחוקה, אך מעטים הכירו את דבריו אלה של הרמב"ם, אך היהודים שם נהגו על פי משנתו שופעת השמחה. הם הביעו את שמחתם שפרצה מלבם – במחול, בשירה, בפיוט, בתפילה, בסעודות חגיגיות וביציאה אל הטבע קודם לבוא החורף המושלג והמקפיא.
את הסוכות נהגו לבנות על גגות בתיהם. היו אלו "סוכות ירוקות". גם הדפנות וגם הגג הסוכך היו מענפי אילנות. לא דפנות דיקט ולא דפנות בד, רק מן הירוק הירוק הזה שנתנו להם הטבע ואלהים. גם הסוכות שבהן ישבנו בשנות החמשים בארצנו – ארץ חמדת אבות – היו עשויות מבדי אילן ירוקים (ועל כך כתבתי בהרחבה בשנים קודמות).
מענין הדבר שגם בקהילות יהודיות רחוקות בנו מקצת היהודים את הסוכות שלהם על גג הבית, כך כדוגמא בסטניסלב הרחוקה שברוסיה, היו בונים היהודים בתים עם גג נפתח, שאותו היו פותחים בסוכות והיו מניחים עליו סכך להיותו סוכה. אגב, עגנון מתאר בהרחבה את חיי הקהילות הללו בסיפורו "סיפור פשוט".
ויש קשר סמוי ומופלא בין הישיבה בסוכות לבין שמחת החג. אתה יושב בסוכה, שהיא מקום מגורים קטן שאין בו כדי להעצים את בטחונו של האדם ולהגן עליו. זהו "בית" שכל רוח מצויה יכולה להצמיתו, כאותו בית שבנה עגנון בספורו "מאויב לאוהב" שהרוח הסיעתו אל הרחק – ומן המקום הקטן והדל הזה אתה מצווה לשמוח כמאמר הכתוב: "ושמחתם לפני ה' אלהיכם".
אי אפשר לו לאדם שלא יתהה על הקשר בין השמחה – שדרכה שהיא באה מתוך עושר וטרקלינים מסוגננים – לבין הישיבה בסוכה. החיבור המפתיע הזה כמו מבקש ללמדנו את משמעותו האמיתית של המשפט "איזהו עשיר השמח בחלקו". ללמד שאין מתאם והלימה בין עושרו של האדם לבין אושרו, וגם זה בעיני מענינו של חג הסוכות וממסריו המרכזיים.
ועולה עוד תמיהה גדולה המחייבת הסבר: מדוע נוהגים לקרוא בחג סוכות את מגילת קוהלת? (בפסח – שיר השירים, בשבועות – רות, בתשעה באב – איכה בפורים – אסתר) הרי שניים אלה הם הפכים גמורים, חג סוכות מצוותו שמחה, ואילו מגילת קוהלת מסריה פסימיים – "הבל הבלים הכל הבל".
הוגי דעות יאמרו – ללמד אדם שלא ירום לבו ולא יאבד עשתנותיו גם בשעות חג ושמחה, שהרי לכל שבת יש מוצאי שבת, אלא יתן לבו לאיזונים שבחיים.
חג שמח לכם, שופע בריאות, אושר, ושמחת חיים בצניעות ובענווה.
