טיפול נמרץ למערכת החינוך

צילום אילוסטרציה: Steveriot1, Pixabay
צילום אילוסטרציה: Steveriot1, Pixabay
טוב מאוד שמשרד החינוך הכריז על תוכנית חירום למאבק באלימות בבתי הספר וברשתות החברתיות * אבל טעות לחשוב שבכך נפתור את הבעיה החמורה

אימא אחת מספרת איך חבורת ילדים קראה רגע לבן שלה בחצר בית הספר. "אחי, בוא רגע, אנחנו רוצים לשאול אותך משהו", הוא התקרב והם התחילו להכות אותו עם מקלות. אימא אחרת מספרת על החששות של בנותיה ללכת לבית הספר ושורה של מורים מתארים מקרים מזעזעים של שליפות סכין, טרור מספריים, זריקת שולחנות מהחלונות והטירוף הזה מוגש על תשתית דשנה של קללות ושל איומים.

המקרים הקשים האלה הם קצה הקרחון לעומת הנתונים שפרסם השבוע מוקד 105, המטה הלאומי להגנת הילד, אשר אחרי חודשיים של לימודים מציג 1,738 אירועים של פגיעה מינית, 943 אירועי אלימות, 252 מקרים של מחשבות אובדניות ו-70 מקרים של פגיעה עצמית.

טוב מאוד שמשרד החינוך הכריז על תוכנית חירום למאבק באלימות בבתי הספר וברשתות החברתיות, כולל הקמת מוקדים עבור מורים שחווים מצוקה ומוקד מיוחד עבור תלמידים שמתמודדים עם חרמות, אבל טעות לחשוב שבכך נפתור את הבעיה החמורה.

ילדים, כמו כל אדם, מתפתחים על ידי רצון אגואיסטי הולך וגדל שדורש הנאה לטובת עצמו על חשבון הזולת. התוצאות המחרידות שנראות היום בכיתות ובמסדרונות בתי הספר הן תוצר ישיר של הטבע האגואיסטי. ילדים לא משתוללים רק בגלל ששהו תקופה ממושכת בסגרי הקורונה והיו נטולי מסגרות. תקופת הקורונה האיצה את גילוי הרע שבנו והקצינה לעין את מה שחבוי בלב. בילדים המצב חד יותר ולכן קל לזהות בהם את התזזיתיות ואת חוסר הסבלנות. אבל את האגו אי אפשר להשתיק בלחיצת כפתור כמו ב'זום' האגו דורש מענה אחר ומערכת החינוך לא מציעה אותו.

נתחיל בכך שמערכת החינוך חוטאת בשמה. היא מערכת של השכלה ושמירה על הילדים, אבל לא מערכת של חינוך שכל תכליתו היא לבנות מהילד אדם. במסירות ובהתמדה יומיומית אפשר להפוך ילדים לידענים גדולים ולאנשי ביצוע מבריקים, אבל להיות אדם מסתכם בקשר של האדם לזולתו, בהתקשרות חברתית ובערבות הדדית.

לכן, הטיפול באגו שמפריד בין ילדים עד שנאה ואלימות הוא אנטי אגו, תהליך חינוכי שיסייע לילדים להתעלות מעל האגו ולהתקשר נכון לחבריהם. וירוס האגואיזם אינו חדש. גם לפני עשרים ושלושים שנה הוא פקד אותנו. אני זוכר איך התלבטתי ארוכות אם לשלוח את הבן שלי לבית הספר. כמו כל הורה שעיניו בראשו חששתי מהתוצאות. לבסוף החלטתי לשלוח אותו לפנימייה, הרע במיעוטו. הבנתי אז עוד דבר: הילדים בבתי הספר הם תוצר של אקלים חינוכי. המורים הם עושי דברם של היושבים במשרד החינוך, והעיקר – כמה שזה היה קשה לשמוע – תלוי בנו ההורים.

אין כוכב מתוקן שאפשר לייבא ממנו הורים מושלמים, גם לא מורים ושאר מקבלי החלטות. אבל המסקנה היא שהמערכת כולה מקולקלת, הדג מסריח מהראש ובכל מקום – בית ספר, בית, רשת חברתית או רחוב – יש ראש שצריך ניעור. לכן, עלינו להבין שאין תועלת בלטפל רק בפלח מהחברה, כמו בבתי הספר למשל, אלא עלינו לטפל בכללות החברה, שכן האגו מדביק את כולם.

עד שמדינת ישראל לא תכריז על מצב חירום לאומי בהיבט החברתי, לא נראה שינוי מהותי. הפלסטר הזמני שנדביק על מערכת החינוך ייצור רוגע ותחושת מוגנות לזמן קצר, אבל ברגע שהפלסטר יתרופף וייפול – הכול יחזור לקדמותו, כפול משהיה.

החינוך הדרוש היום לכל אחד בישראל כדי לבנות אותו אדם הוא להתחיל ללמד אותו פסיכולוגיה בסיסית של מיהו האדם, כלומר יחס האדם לעצמו, לחבריו, למשפחתו, לחברה שבה הוא חי. בנוסף, להראות לו כיצד הטבע מסדר רשת קשר בין כל הפרטים שבו – הדומם, הצומח והחי – ואיך ההתפתחות קושרת את כל בני האדם במערכת אחת.

רק אווירה ידידותית ותמיכה הדדית יוכלו לסייע לכל אדם למצוא את דרכו הייחודית ולהשתלב נכון בחברה. הוא יסתכל איך האחרים פועלים, יספוג מהם מרץ, נחישות ודבקות במטרה וינוע קדימה עם כולם. חינוך לחיבור חיובי בין אנשים הוא סוד ההצלחה לחיים טובים ולחברה מתקדמת – בלי מקלות ובלי אבנים.