בדרך כלל אינני מסתכל בפרשנויות ובמדרשים כאשר אני כותב את הדברים האלה. זו כתיבה ספונטנית, מבלי להסתכל בדבר פרט לדברי התורה. המדרשים הם אסופת סיפורים עממיים שעברו מדור לדור עד שחכמים החליטו לרשום אותם בכתובים אחרי חורבן הבית השני. המדרש אומר שהקדוש ברוך הוא גזר על יוסף עשר שנות מאסר על אשר הוציא את דיבת אחיו רעה לפני אביו, ועוד שנתיים על אשר ביקש משר המשקים שידבר לפני פרעה שיחון אותו ממאסרו שנמשך כבר עשר שנים ללא משפט על לא עוול בכפו. היה עליו להמתין לחסד האל ולקבל את גזר דינו באהבה. כפי שאמרתי בעבר, לדעתי הכוח הבורא לא מעניש איש, אלא הוא מהווה מעין מראה שבה רואים אנו את המצב האובייקטיבי שבו אנו נמצאים – מראה זו חושפת בפנינו את מעמקי תהומות הנפש ללא כחל וסרק. זה דורש אומץ ויושרה רבים כדי להתמודד עם הדברים, להסיק מסקנות ולבצע את השינוי הנדרש. ליוסף הנער היו כבר את כל הכישורים האלה, אולם גם צדיק עליון כמוהו חייב לעבור תהליכי נפש מפרכים כדי להתייצב בעמדה הרוחית שמיועדת לו – לנהל את תהליך שיקום האנושות. יוסף עצמו מהווה מראה בפני אחיו. הם לא מסוגלים היו להתמודד עם כך והעדיפו לנפץ את המראה.
יום אחד הביאה אשת פוטיפר נערות מצריות כדי שיראו ביופיו של יוסף. "מה עשתה אשת פוטיפר? נטלה אתרוגים ונתנה לכל אחת ואחת. כיון שהיו מסתכלות ביופיו של יוסף, היו חותכות את ידיהן. אמרה להן 'ומה אתן בשעה אחת כך, אני שבכל שעה ושעה על אחת כמה וכמה'".
יוסף, שעמד עד עכשיו בסירובו, מתחיל לחשוש שמא אולי יחטא בחטא החמור. אשת פוטיפר, עוד רגע קט, תצליח להגשים את פסגת חלומותיה. לאחר מלחמת התשה יום יומית עם יוסף ("ויהי כדברה אליו יום יום"), מתחיל מאבקה לשאת פירות. הנה היא זוכה במה שהיא רצתה כל הזמן. ברגע האחרון, כשהיא כבר תופסת בבגדיו, כשהוא כבר נסחף בחטא, כמעט בועל את אשת פוטיפר, או אז: "באותה שעה באה דמות דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון ואמר לו: יוסף, עתידין אחיך שייכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם. רצונך שיימחה שמך מביניהם ותיקרא רועה זונות?".
מה שנאמר כאן מעורר תהייה לא פשוטה בנוגע ליעקב-ישראל. האם יודע יעקב מה מתרחש? האם יודע ישראל מה גורל יוסף? האם אבלו על אובדן יוסף אינו אלא מעין משחק לעומת בניו שיושבים עימו כל השנים ואוכלים עמו כשהוא כל העת בוכה ומתאבל על בנו? נדון בכך בהמשך.
