יוסף עולה מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. מאסיר הוא הופך למשנה למלך. הוא מציל את מצרים מאסון. כך מתואר המהפך (בראשית, מ"א, 46-57): "ויוסף בן שלושים שנה בעומדו לפני פרעה מלך מצרים. ויצא יוסף מלפני פרעה ויעבור בכל ארץ מצרים. ותעש הארץ בשבע שני השבע לקמצים. ויקבוץ את כל אוכל שבע שנים אשר היו בארץ מצרים וייתן אוכל בערים. אוכל שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה. ויצבור יוסף בר ככל הים הרבה מאוד עד כי חדל לספור כי אין מספר. וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב אשר ילדה לו אסנת בת פוטיפרע כהן און. ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה כי נשני א-לוהים את כל עמלי ואת כל בית אבי. ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני א-לוהים בארץ עניי. ותכלינה שבע שני השבע אשר היה בארץ מצרים. ותחלינה שבע שני הרעב לבוא כאשר אמר יוסף. ויהי רעב בכל הארצות ובכל ארץ מצרים היה לחם. ותרעב כל ארץ מצרים. ויצעק העם אל פרעה ללחם. ויאמר פרעה לכל מצרים לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו. והרעב היה על פני כל הארץ. ויפתח יוסף את כל אשר בהם וישבור למצרים. ויחזק הרעב בארץ מצרים. וכל הארץ באו מצרימה לשבור אל יוסף כי חזק הרעב בכל הארץ".

יוסף מובא בבת אחת מתחתיות הבור, משפל השפלים שאליו עלול ליפול אדם, אל מרומי המרומים שאליהם עשוי אדם להגיע במהלך החיים הארציים. מעבד עלוב ומושפל שזרוק בפח האשפה, הוא מתעלה למשנה המלך האדיר פרעה. הוא למעשה שליט יחיד ועל פיו יישק דבר. פרעה, שליט אימפריה אדירה, נח לו בארמונו ומאפשר ליוסף לנהל את הממלכה על פי ראות עיניו. עד כדי כך אישיותו של יוסף כבשה את כל ישותו, שלא היה לו ספק קל שבקלים שלפניו האיש שינהל את העניינים בצורה הטובה ביותר שבן אנוש מסוגל. כל זה משום שיוסף לא רק שלא נרקב מהבחינה הנפשית והרוחנית בבור התחתיות, אלא הוא העפיל שם למרומי ההכרה שאפשריים לבן אנוש בגוף הגשמי עלי אדמות. הוא התעלה למדרגה שבה רוח הא-לוהים מתגשמת דרכו עלי אדמות. זה מה שחזו פרעה וכל הנוכחים. יוסף נושא לאישה את בת הכהן פוטי ובכך הוא למעשה נעשה חבר במועדון סגור וסודי ביותר של קבוצה מצומצמת של בעלי ידע אודות הארץ והקוסמוס מהרמה הגבוהה ביותר ששכל האדם יכול היה להשיג. למצרים העתיקים היה ידע בחוכמות רבות שעד היום לא מבינים המדענים כיצד הם בנו את מפעליהם הכבירים.

תמיהה היא, כיצד אדם חסר כל הכשרה וידע במינהל, שלא לדבר על ניהול אחת האימפריות הגדולות בעולם, נהיה פתאום למנהל כל כך מוכשר? לשם כך צריך להבין מה משמעות החברות ב'חוג י-ה-ו-ה א-לוהים' כפי שאני מכנה את המערכת המנהלת את העולם. מאחר ואנו נצחיים (ומי שסבור שחיים פעם אחת עדיף לו שיהפוך את הדף, ע.ב.). להגיע למעמד הרוחני שאליו הגיע יוסף, מצריך מיליוני שנות התאמנות מפרכים. חברי החוג הזה מאומנים היטב באומנות שיתוף הפעולה. במצרים הייתה כמובן מערכת שלטונית מסודרת – פקידים, שרים, גנרלים וכל תפקיד שמאפשר קיום של מערכת אנושית כל כך מורכבת. כל אשר היה על יוסף לעשות זה לדאוג שכולם יעבדו ביחד בהרמוניה. בישיבות הממשלה הוא דאג שכולם יקשיבו לכולם ויקבלו את ההחלטות הטובות ביותר לטובת הציבור. זו הסיבה להצלחתו. הוא פעל כמו מנצח על תזמורת. המנצח לא חייב להיות גם נגן, הוא צריך להיות מומחה בהבאת הנגנים לפעילות הרמונית מדויקת.

תמיהה נוספת, לאן נעלמו פוטיפר ואשתו הרשעים? הרי כעת הייתה ליוסף ההזדמנות להיפרע מאויביו. אנו רואים שהתורה מדייקת בפרטי פרטים בסיפור הזה. לדעתי, את יוסף זה כלל לא מעניין. הוא מודע לכך שלמעשה הוא צריך להודות להם. הם היו אמצעי לחשל ולבחון אותו. לולא פשעו נגדו, לא היה משיג את המעמד הרוחני הנעלה שאליו הגיע.