יוסף הוא פתרון החידה העתיקה שאותה זועקים כל שואפי הטוב בכל הדורות: "כיצד זה שצדיק רע לו ורשע טוב לו?". איך זה שהאיש יוסף מופקר לכאורה על ידי ההשגחה לסבל כל כך קשה – נמכר לעבד בידי אחיו, סובל התעללויות מידי בעליו המצרי ומה לא…
יוסף עובר למעשה את התהליך שתיארתי בפרקים הקודמים אודות יעקב–ישראל. בהתחלת כתיבת המאמרים דנתי בעניין של קין והבל כשני הצדדים שמרכיבים את אישיותנו ואת התהליך שכל אחד מאיתנו אמור לעבור מתודעת קין לתודעת הבל. כעת, עובר יוסף את התהליך שבו 'יעקב', האדם הרוחי המתקדם, הולך ומתעלה עד שהוא מגיב למצב התודעתי של 'ישראל', שזה המצב אותו אני מכנה גם 'יום השבת'. זה מצב תודעתי עילאי שבו מגשים האדם את הצו האלוהי "נעשה אדם בצלמנו, בדמותנו". את המצב הרוחני שאותו אני מכנה 'יעקב' הייתי מגדיר כ'יום השישי', שמקביל על פי חכמות רוחניות לרמה השישית של התודעה, כאשר הרמה השביעית היא התאחדות תודעת האדם הארצי עם התודעה האלוהית. בשלב השישי – 'יעקב' – האדם יודע ומכיר במציאות הבורא, חווה ורואה אותו. במצב השביעי, או 'יום השבת', מתאחדות התודעות העליונות והארציות. זה מצב שכולנו נועדנו להגיע אליו, ואם נתמיד – גם נגיע. המאפיין העיקרי של המצב התודעתי הזה הוא שאין לאדם כאן שום טינה, שום רגש שלילי לגבי שום דבר ושום אדם. נפשו טהורה לחלוטין מכל צל של סיג אפל. התת מודע שלו מחוק לחלוטין מכל משקעי העבר ונפשו זוהרת באור עליון. לכך אפשר להגיע אך ורק באמצעות סבל קשה שדומה לליטוש יהלום, העובר תהליכי שחיקה כואבים עד שהוא מלוטש ונוצץ באופן מושלם.
אפשר לתמוה ולשאול, מדוע יוסף, שכעת הוא שליט מצרים למעשה וחותם המלך בידו, לא קם ולוקח גדוד של חיילים והולך לבקר את אביו ואת אחיו. הרי הוא יודע שאבא שלו בוכה עליו יום יום. איך זה ייתכן? ובכלל, אם אינני טועה, ארץ כנען הייתה אז מחוז מצרי. היו תקופות שמצרים התפשטה בכל המזרח התיכון. אולם אם היה יוסף בא לבקר את אביו ואת אחיו, כעת כשליט מצרים, כל הסיפור שלנו היה מאבד את כל משמעותו ומה שיתרחש בהמשך יסביר זאת.
אם לא היה משכיל יוסף להתאפק והולך לבקר את אביו ואת בני משפחתו, היה יורד לטמיון מאמץ עצום של מאות שנים בתהליך שיקום האנושות. אילו היה מגיע יוסף לבית אביו עם גדוד חיילים, איזה ערך היה לשיקום הכרת אחיו שננעלו בתודעת קין? הם היו כולם משתטחים בפניו בפחד המוות והאפקט של שיקום התודעה מכוח ההבנה וחופש הבחירה היה אובד. מנגד, התאבל יעקב כל הזמן על בנו יוסף והשבטים יושבים עמו יום יום ודוממים, שותקים מפחד ומבושה. אין להם שום דרך לתרץ את פשעם. אם יתוודו בפני יעקב, הסבל שלו רק יגדל ויש להניח שינדה את כולם. יעקב משחק כאן למעשה את תפקיד האדם הרגיל שמשתמש בשני מצבי התודעה – הארצי והאלוהי – לסירוגין. זה דבר שבני האדם במצב הנוכחי לא ישכילו להבין עד אשר נגיע למצב הרוחני הזה מכוח עצמנו. ישראל יודע גם יודע מה מתרחש. הוא מודע למה שמתחולל מאחורי הקלעים של התהליכים המכאיבים לשיקום האנושות ואת עוצמת האחריות שמוטלת על אדם אחד – יוסף.
לו היו יוסף או יעקב-ישראל אומרים לעשרת השבטים מה קורה, כל המאמץ לשיקום האנושות היה יורד לטמיון. אין לזה שום ערך להודיע לאדם שדרכו שגויה. הוא יתמלא פחד וינסה לכסות את מעשיו בשכבה עבה של בטון. לא יהיה כאן תהליך אמתי של שיקום נכון שנעשה מחופש הבחירה, מלקיחת אחריות ומאהבה. אם ייכשל המאמץ לשיקום האנושות, מה שאמר בורא עולם שהוא ניחם על אשר ברא אותנו – יתממש. עד עכשיו גדולי האנושות בכל הדורות מנעו או דחו זאת. עכשיו זה מונח בידינו.
