יוסף מצוי בדילמה אנושית בלתי אפשרית. מצד אחד הוא מודע לכך שאיננו יכול לקום ולבקר את אבא במקומו בכנען. הוא גם לא יכול לארגן משלחת שתמכור מזון למשפחת יעקב, באקראי לכאורה. כל הדברים האלה ימנעו מבני ישראל לרדת למצרים ולהתעמת עם יוסף – המראה של האמת. העמדה הרוחית שאליה הגיע יוסף היא על אנושית. בלתי אפשרי שבן אדם לא יחוש שום איבה, שום שמץ כלשהו של טינה כלפי אדם שקם להורגו. אנו לא מוחלים זה לזה גם על עוולות קטנות, כמו רמאות במסחר, הבטחות שלא קוימו וכן הלאה. גבורת נפשו של יוסף היא בלתי אנושית. הוא מחכה בסבלנות שנים רבות עד שתבשיל השעה וכל העת ביכולתו לשנות את הדברים. גבורתו של יוסף באה לידי ביטוי בכך שהוא מחכה באורך רוח יותר משבע שנים עד שיבשיל היום.

תוך כדי התעמקות בסיפורי יוסף, חוויתי ממש את הדברים. הייתי בנעלי יוסף, בנעלי האבא ובנעלי השבטים. חשתי ממש את הרגשות העזים שפעלו כאן בין הנפשות המשתתפות בדרמה זו. חשתי את עוצמת המשיכה של יוסף אל אשת פוטיפר, שאם תמחלו לי, לא הייתה בדיוק רעת מראה, להיפך. הפיתוי של יוסף, נער צעיר ותוסס, הגיע ממש לשיאו. כל נער אחר היה חוטף את ההזדמנות בכל מאודו, אבל יוסף מתאפק.

כבר מנעוריו הייתה בו תחושת אחריות אדירה לגורל המין האנושי. היה ברור לו שהוא מחזיק בידיו את עתיד האנושות. זו אחריות נוראה ואיומה – כל מעידה שלו עלולה להוציא לפועל את גזירתו של הקדוש ברוך הוא שהודיע שניחם על אשר ברא אותנו. אנו רואים שללא סיוע 'מלמעלה', לא היה עומד יוסף בניסיון. ישראל צריך היה להופיע בפניו כמעין חלום בהקיץ כדי שיוסף לא ייפול ממעמדו הרוחי. למעשה, כל אחד מאתנו הוא יוסף שמחזיק בידיו את גורל המין האנושי. איננו יודעים אם בכלל נותר מישהו שמסוגל לבטל גזירה אלוהית קשה זו – החרבה מוחלטת של הבריאה ולא רק מבול או אש שחולפים.

אני מנסה לחלוק עמכם את עצמת הדברים כפי שחוויתי אותם, אבל ברור לי שאלה רק מילים ולא עוצמת החוויה ממש.

כך מתפתחת העלילה כפי שהיא מתוארת בספר 'בראשית' (מ"ב, 24 – מ"ג, 13). יוסף אוסר את אחיו שמעון לעיני יתר אחיו. עבדי יוסף ממלאים את שקי אחיו בצידה לדרך ומחזירים להם ללא ידיעתם את הכסף שבאמצעותו שילמו על המזון. עם שובם לבית אביהם נדהמים הם ויעקב למראה הכסף שבשקים ויעקב זועק על עוד בן שנעלם בנסיבות מסתוריות. הרעב לא מסתיים והם נאלצים לשב למצרים ולהביא עוד מזון. יוסף רוצה לראות את אחיו בנימין. יעקב חושש ויהודה מנסה לשכנע אותו שיצטרף אליהם בנימין למצרים. יעקב משתכנע ואף מצייד את בניו בברכת הדרך ובמנחה מתוצרת הארץ עבור המשנה למלך מצרים. הוא גם מבקש מהם להחזיר ליוסף את הכסף שבדרך עלומה הגיע לשקיהם.

אנחנו רואים שעד סוף ספר 'בראשית', משתנה שמו של אבי האומה – פעם הוא 'יעקב' ופעם 'ישראל'. ואין כאן יד המקרה או עריכת סופר. יעקב-ישראל נע בין מצבי תודעה עילאיים בהתאם לנסיבות.