ילדי המסדרונות

אסור שהתמונה כזו תחזור על עצמה. ילדי מפונים במלון באזורנו (צילום: פרטי. ארכיון)
אסור שהתמונה כזו תחזור על עצמה. ילדי מפונים במלון באזורנו (צילום: פרטי. ארכיון)
עקורים מבתיהם, עקורים בקהילה שלהם, עקורים ללא עתיד * מה יזכרו הילדים מתקופה זו? * כמה נזק נגרם למשפחותיהם בימים אלה?

ילדים רצים בפיג’מות במסדרון בית המלון. תמונה סוריאליסטית, ילדים ללא מסגרת מחפשים מעט חברה בחדר הסמוך.

אלפי אנשים נעקרו מבתיהם והמדינה אינה יכולה לספק הגנה לאזרחים.

שעה נסיעה מעיר הבירה ירושלים, רצועת חוף מדהימה לחופי ים המלח. הנוף מתחלף כאן. במקום תיירים ובמקום לשמוע שפות שונות מכל העולם, מסתובבים כאן ילדים ישראלים על גבי אופניים חסרי מעש, מחפשים בסקרנות לעשות משהו מעניין.

מוזר. אם ירושלים הייתה מופגזת, האם גם אז היו מפנים אותה ועוקרים אלפי אנשים עם מזוודה אחת לחיים אחרים? או שהתרגלנו לכך שתושבי הצפון והדרום פחות חשובים למדינה?

עשרות שנים סבלו תושבי הדרום מהאיום העזתי. הם רצו למקלטים ולממ״ד ואנחנו קיבלנו זאת כשגרת חיים שלהם ושלנו.

מחוץ לחדר בבית מלון מתלה כביסה ועליו תלויים בגדי ילדים. באיזו מדינה בעולם ישנו מתלה כביסה מחוץ לחדר בבית מלון יוקרתי? כמה עוד אפשר לקום בבוקר לכלום, להביט בבריכה קפואה, שוב לגשת לחדר האוכל ולהעביר עוד יום ללא תועלת וללא מעש?

מעניין לדעת את חוות דעתם של הפסיכולוגים. מה יזכרו הילדים מתקופה זו? כמה נזק נגרם למשפחותיהם בימים אלה?

בכל שנות קיום מדינת ישראל לא פונתה ונעקרה האוכלוסייה היהודית בהיקף כה נרחב. אסור שתמונה כזו תחזור על עצמה.

פגשתי בלובי את ד', גבר בן 35 נשוי פלוס שני ילדים בגילאי שלוש וחמש. הוא עבד כעצמאי בשיפוצים ובת הזוג שלו טיפלה בילדים. הם התגוררו בשדרות עד שפונו למלון בים המלח.

עיניים כבויות יש לד'. ״בדיוק חתמתי על הצעת עבודה גדולה", הוא מספר. "הייתי זקוק מאוד לפרנסה. עכשיו אני יושב כאן, לא עושה כלום ולא מצליח לפרנס את המשפחה שלי. איזה גבר אני שלא מסוגל לפרנס את המשפחה שלו? הילדים שלי תלושים מהחיים ואשתי רוב היום שקטה בתוך עצמה. כן, אני שמח שאנחנו בחיים ומודה למדינה שלי שנתנה לי קורת גג ואוכל, אבל כל מה שאני מבקש זה לחזור לחיים שלי ולבית שלי. איפה בעולם עוקרים ככה אנשים?״.

"איך אני יכול לעזור לך?", שאלתי את ד'.

״אני מקשיב כל היום לחדשות. מדברים על המלחמה, על התקציב ועל האג. מעט מאוד אם בכלל מדברים עלינו, העקורים והמפונים. התחושה שלי היא ששכחו אותנו. אומרים 'הם בבית מלון, מסודרים'. אז דעו לכם, עבורנו זה לא בית מלון, זה מחסה זמני. אנחנו מבקשים את החיים שלנו. העזרה שלך היא שתעביר את המסר הזה בכל כלי תקשורת שאתה יכול״, אמר ד' בנחרצות גדולה. "מה שאנחנו רואים משם זה בהחלט לא מה שאתה רואה מכאן. לראות ילדים נכנסים עם פיג’מה לארוחת ערב במלון זה מוזר ולא נכון".

בדרך הביתה מופיע שלט ענק על אחד מבתי המלון – "הלב עם שדרות – יחד ננצח". טוב שיש לנו עם נפלא כזה. הסולידריות החברתית בעת צרה שוב מוכיחה את עצמה.

המשימה שלי כרגע היא להזכיר את העקורים ואת הקושי האישי והמשפחתי שלהם. אסור לנו לחזור לשגרה שלנו ולקבל את המצב הזה. מאות אלפי אנשים מצפון ומדרום מנותקים מהחיים שלהם. הרי לא יעלה על הדעת שאת ירושלים או את תל אביב היינו מפנים. דין מטולה ושדרות כדין תל אביב וירושלים.

המסר לאויבינו חייב להיות חד כתער: התושבים שלנו חוזרים לבתיהם. פגיעה בהם וביירות או עזה הופכים לעיי חורבות – חד, פשוט וקטלני.

הגעתי הביתה לקפה שלי. כל כך בנאלי, אבל גם זה לא בטוח שימשיך להיות.