ירושלים אינה מקום

צילום: Walkerssk, Pixabay
צילום: Walkerssk, Pixabay
ירושלים היא משאת נפש, היא משאלות לב * ירושלים היא חלומות שחולמים אותה חולמי חלומות

עמוס עוז ב"רשימה על עצמי" שמופיעה בספרו "באור התכלת העזה" מספר על ירושלים נחלמת שכזו.   הוא מספר על סבו שחי בירושלים מאובקת ודלה, הכותב שירים ברוסית על תפארת ירושלים. לא זו הדלה, המאובקת שנחילי זבובים רוחשים בה, והוא חי בה, אלא על ירושלים אחרת, "ירושלים האמיתית".

גם חכמי המדרש תרו אחר ירושלים אחרת, עיר נחלמת שתענה על משאלות לבם. כך בא לעולם המדרש על "ירושלים של מעלה" ו"ירושלים של מטה".

המשורר יהודה עמיחי שדברי חז"ל אינם זרים לו מתייחס למדרשם ושואל באחד משיריו: "למה ירושלים תמיד שתיים, של מעלה ושל מטה, ואני רוצה לחיות בירושלים של אמצע".

בשיר "ירושלים שלי" שכתבה נורית הירש משתקפות פניה הרבות והרב-גוניות של ירושלים, כפי שהן ניבטות בעיניהם של ההולכים בה. ירושלים של הרוכל היא: מחנה יהודה, חומוס של רחמו וקללות נהגים, וגם לסנדלר משכונת קטמון, לבלן ממאה שערים, לצעיר משער שכם ולחייל מאשדות יעקב יש ירושלים אישית, יחודית, שאדניה יצוקים מהמיית לבם.

וגם לי יש ירושלים, לא ירושלים אחת, אלא הרבה ירושלים. הראשונה היא של ימי ילדותי, היא של אמי ואבי שעלו לארץ מתוך אהבה, וקרן הקיימת לישראל רתמה אותם להפריחה ולעטרה ביערות ירוקי עד.  על ירושלים זו כתבתי רבות בספרי: "חלומה בשער בת רבים". לימים רחבה ירושלים שלי באהבות קטנות וגדולות שהשגיאוני, ורקמו בלבי שירים שקשרתים בחוט שני לצווארה של עירי הנאהבת, והם  מעטרים את ספרי שיריי.

ויש לי את ירושלים שרקחו ורקמו בעבורי שלושה שאני אוהבם במיוחד: ש"י עגנון, עמוס עוז ויהודה עמיחי.

מזה יובל שנים שאני הולך בנתיבי יצירתם של אלה. מזה יובל שנים שאני מסייר עם אלפים, הרבה אלפים (במצטבר) בנתיבי שירת יהודה עמיחי. ברחובות ובסימטאות שבהם צעדו חנה ומיכאל גונן של עמוס עוז, כשהם מדברים מעט ושותקים  הרבה, ועם גבוריו של ש"י עגנון בוני נחלת שבעה והטמפלרים שבאו מארץ אשכנז לארץ הקודש להאיץ את תחייתו השניה של משיחם.

בצל כנפי טחנת הרוח בימין משה אני קורא באוזני ההולכים עמי את השיר: "הטחנה בימין משה" שמעולם לא טחנה קמח… ועתה היא טוחנת את חיינו לעשות מאתנו קמח שלום.

ובאותו המקום עולה סיפורה של סוניה של עגנון מ"תמול שלשום" המבקשת למלט את נפשה מירושלים העיר שבה "החמה בוערת כאש, והאשפה מעלה ריח, ועצבות שרויה על העיר… ולכל פינה שאתה פונה אשפה וליכלוך או זקן ופאות". אותה עיר שבה ישנן שבע שכונות שנקראות על שמו של אדם אחד ושמו משה…

נתיב שירת עמיחי שבו אני מוליך את רעי עובר דרך הבריכה שבגיא אשר משני עבריה עומדים שניים: "רועה ערבי מחפש גדי בהר ציון, ובהר ממול אני מחפש את בני הקטן", ואז עולה ספור הגבול שעבר כאן שעליו נכתב השיר: "תשע עשרה שנה הייתה העיר מחולקת כמשך חיי אדם צעיר שאולי נפל במלחמה", והשיר על האויבת שתולה כביסה "על גג בעיר העתיקה, כביסה מוארת באור אחרון של יום, סדין לבן של אויבת, מגבת של אויב, לנגב בה את זיעת אפו", ובהמשך המסלול שיר רודף שיר, וכל שיר נקרא במקום חיותו, במקום כתיבתו. חנה – אלמנתו של יהודה, שאותה אני מכיר מקרוב זה מכבר – פגשה אותי פעם אחת בעת שקראתי באוזני רעיי משירתו ואמרה לי: כאשר תעבור כאן שנית בואו אל ביתי אתה וכל ההולכים עמך.

ויש שאני הולך אל ירושלים של עגנון, ומהלך במושבה הגרמנית שבעמק רפאים, שכונה נאה שאותה בנו הטמפלרים לראות שם את בית הקהילה שעומד לתפארה בקצה השכונה, שהיה תחליף לכנסיה שהם לא בנו באומרם הרי הכנסיה והמקדש (הטמפל) הם בלבנו.

במסלול לכתנו אנו רואים את בית הספר, את בית הטוחן, בית זנדל ובתים נאים אחרים שהם הקימו. בעומדנו למול בית המרזח שהיה מרכז חיי הקהילה עולה הקטע השנון שכתב עגנון על המקום הפותח במלים: "סמוך לבית הנתיבות עומד בית שיכר גדול של ריכרד ווגנר…." (מתוך "תמול שלשום"). הקטע מתאר את הטמפלרים הנוהרים לכאן ערב ערב על מנת להרוות את צמאונם בכוסות בירה כבדות משקל, ומספר גם על יהודים בודדים הבאים למקום בחשאי כדי לאכול מן הלבן הלבן הזה, אשר בשעה שנכנס לשם יהודי נוסף הם משליכים בחופזה את המעדן שבצלחתם אל מתחת לשולחן מאימה ומבושה, ומי שנשכרים הם הכלבים שמהלכים מתחת לשולחנות בבית השיכר, ואוכלים להנאתם את שנמנע מן היהודים הטובים שליד השולחן…

ויש את ירושלים החורפית של מיכאל וחנה גונן. מסעם מתחיל בבנין טרה סנטה שם נפגשו לראשונה. זה היה במדרגות, בעת שהסטודנטית לספרות חנה מעדה, ומי שתמך בה ומנע את נפילתה היה הגיאולוג מיכאל גונן. מסלולנו עובר משם לכל המקומות הנזכרים בספר "מיכאל שלי": ברטיסבון – שם נערכה חתונתם, בקפה עטרה, בלשכת הרבנות שברחוב יפו, שוק מחנה יהודה, בית החולים שערי צדק הישן שם נולד בנם, בריכת המים בראש גבעת רוממה, בסמטאות מקור ברוך, שכונת בית הכרם, טלביה ועוד רב הדרך…

ירושלים שלי היא דרכים, וחלומות, ומשאלות לב, ושירה, וסיפורת, וחברים האוהבים את ירושלים, שאוהבים לילך בה עמי, ועם גבורי עמיחי, עוז ועגנון. לעתים היא ארצית, לעתים היא שמימית, לעתים היא ירושלים של מעלה, לעתים היא ירושלים של מטה, ומכל מקום זו גם זו אמיתיות הן.