יש דרבי לבירה

צולם על ידי כותב המאמר
צולם על ידי כותב המאמר
מהגביע ההיסטורי ב-1973, דרך השנים הרעות ועד להתאוששות שהסתיימה בסוף השבוע האחרון בחזרתה של הפועל ירושלים לליגת העל * ויש גם נגיעה מקומית למבשרת...

משהו היה חסר בבירת הארץ בשני העשורים האחרונים. כל השאר, לטוב ולצערנו לעתים גם לרע, היה בה. ביקורים של ראשי מדינות בשפע, טקסי משואות ופרסי ישראל מרגשים, צעדות ומצעדים מרשימים, שלג עמוק שכיסה את העיר שבוע שלם, חילופי ממשלות למכביר והגשת כתבי אמנה של שגרירי מדינות עוינות עד לאחרונה.

אולם, משהו היה חסר בבירת הארץ. משהו שרבים התגעגעו אליו משנת 2000. דרבי ירושלמי בכדורגל בליגה הבכירה.

יותר מחמישים שנה אני אוהד של הפועל ירושלים. תמיד הייתה זאת קבוצה מיוחדת. השיא הגיע בשנת מלחמת יום הכיפורים, כאשר הפועל ירושלים זכתה בגביע המדינה בפעם היחידה ב-1973. השמחה הרקיעה שחקים.

אך הסיפור הגדול היה תמיד הדרבי הגדול, בין הפועל לבית"ר, שחישמל לפחות פעמיים בשנה את עיר הקודש. בתחום המיוחד הזה מעולם העיר לא חוברה לה יחדיו – הצהובים-שחורים מול האדומים-שחורים הייתה תמיד "מלחמה". היה זה מאבק יוקרה שלא היה דוגמתו גם לא במשחקי הדרבי של תל אביב וחיפה.

אולם, בשני העשורים האחרונים דווקא בירת הארץ ירושלים הייתה היחידה משלוש הערים הגדולות  שלא היו לה לפחות שתי קבוצות בכירות בליגת העל. רק בית"ר שרדה בליגה הראשונה. הפועל, שנוהלה שערורייתית, בלשון המעטה, על ידי עסקנים, נשרה עד לליגה השלישית והדרבי הפך לזיכרון רחוק.

לפני 14 שנים הייתי אחד מן האוהדים האדומים שמאסו בניהול הרע של קבוצת הפועל, מן המפוארות והוותיקות בקבוצות הכדורגל הישראלי במשך עשרות שנים.

אז עשינו, קבוצת אוהדים עצובים, מעשה. האוהדים הקימו קבוצה אדומה חדשה – הפועל קטמון ירושלים ששולבה בתוך קבוצה סימפטית קטנה מליגה א' – הפועל מבשרת ציון/אבו גוש. היו אלה ימים מרגשים. הצבע חזר ללחיים של אוהדי הפועל האדומים.

שנתיים לאחר מכן נרשמה קבוצת האוהדים הראשונה בישראל לליגה החמישית, ליגה ג'. משם החלה הקבוצה את הדרך מחדש – מן הליגות הנמוכות עד שהעפילה עד מהרה מליגה ג' דרך ליגות ב' ו-א'  לליגה הלאומית, שם נתקעו האדומים שנים אחדות, אך החלום לחזור לליגת העל רק העצים.

ואז זה קרה בשבת האחרונה.

הקבוצה האדומה העפילה ערב חג האחד במאי האדום לליגה הבכירה, כאשר גאוות הקבוצה – שחקני הנוער שגדלו בה – הם שהביאו את הניצחון הגדול – 0:2 על סקציית נס ציונה. אשטה אוואקה בישל את הראשון וגוני נאור הרשית את השני. שמחה גדולה באמת פרצה ביציעי אצטדיון 'טדי'.

אולם, כמו שכבר הורגלנו בארץ הזאת, שמחה גדולה לרוב נמהלת גם בעצב. דווקא ביום השמח הזה, אירע האסון הכבד במירון. 45 מןהחוגגים מצאו את מותם, בהם רבים מתושבי ירושלים. אסון נורא. נותר לאוהדים ביום זה רק לאחל הבראה לעשרות הפצועים, כאשר משחק העלייה נפתח בדקת דומיה לזכרם של מתי מירון. בד בבד נדחו חגיגות העלייה לליגת העל בשבוע, להיום.

כמה שמחתי לסגור מעגל ולהיות מוזמן דווקא באותו השבוע לאירוע סוף העונה של הפועל מבשרת ציון/אבו גוש המשחקת כיום בליגה ג'. היו שם גם המנהלים מהקבוצה ההיא מלפני 14 שנה וגם שני שחקנים ששיחקו כבר אז במדי קטמון/מבשרת/אבו גוש. דווקא בימים האלה, אמרתי באותו מעמד, כל כך חשובה האחווה שקיימת בקבוצה המיוחדת הזאת: יהודים וערבים, חילונים וחרדים – כולם משחקים יחדיו בשמחה ובאחווה.

ובקרוב, כבר בעונה הבאה, מה שחסר היה כל כך בירושלים – הדרבי הירושלמי – יחזור בהכי גדול לבירת הארץ. אנחנו כבר מתרגשים.