יש לנו מכנה משותף

צילום: דובר צה"ל
צילום: דובר צה"ל
בעקבות השבת השחורה: הציונות חזרה להיות הגורם המאחד בין כל חלקי עם ישראל

השבת השחורה של השבעה באוקטובר חשפה שפל עמוק שאליו הגיעו הצבא ומפקדיו. הצבא כשל כאשר לא מילא את משימתו המקורית: שמירה על שלומם וחייהם של אזרחים בישראל. כשל זה בישר את מותה של אותה 'הקונספציה' שהייתה בבסיסם הרעיוני של הסכמי אוסלו שעל פיהם התנהלו חיינו הפוליטיים מאז נחתמו.

אותו יום מר ונמהר סימן גם את המפנה הטקטוני בהוויה הישראלית: שעתם הגדולה של המתנחלים וחובשי הכיפות הסרוגות הגיעה. הם מילאו את השורות החסרות – הן ברוח והן בכוח אדם תאב לחימה. כור ההיתוך העדתי נצרף שוב באש חדשה – הפעם לא כסיסמה ריקה, אלא כהצלחה מוכחת אל מול פני המלחמה.

על רקע שמועות בדבר סיום אפשרי של הלוחמה בעזה, תהיה זו השאלה המרכזית שתעמוד בפנינו: האם תישאר ישראל כפי שהייתה? האם יחול שינוי? ואם כן, מהו? האם ייווצר שידוד מערכות פוליטי? ואם כן, מה תהא מהותו?

על פי הנראה לעין, השינוי המרכזי יכלול חזרה לאותו מכנה המשותף בין הקבוצות השונות במרחב הישראלי הלאומי, שהיה המוביל המרכזי שלה מאז הקמתה ובמהלך שנים רבות אך נשחק בדור האחרון. תהליך זה התעצם עם השירות המשותף אל מול פני המלחמה, של הביחד הבלתי צפוי, של הקבוצות שמצאו עצמן בחזית העזתית וגורל ישראל בידיהן. כולן בשורות הלוחמות כאשר אחדות המטרה מלכדת אותן. מצב זה מהווה חידוש חברתי שישראל לא זכתה לו מזה דורות, בוודאי לא בעוצמה הנוכחית. הביחד הזה מבשר שיבה אל הציונות כדגל, כאורח חיים וכמשימה מרכזית החוזרת לשורשי קיומה של ישראל.

בעזה מצאנו את הדתי 'הרך', אך הקשה מבחינת לאומיותו וציוניותו; את המרכז המתון וגם אנשי שמאל שפנו למרכז ולימין. כור ההיתוך של קבוצות אלה, לפחות מבחינת דפוס התקבצותם הנוכחי, פועל עכשיו במרחב הלחימה ברצועת עזה כפי שלא פעל אף פעם. הישג חברתי זה הושג לראשונה במסגרת לחימתם בפועל וביחד.                                                          

הסנטימנט המתחדש בעוצמה בין ערכי היסוד בחברה היהודית בישראל ומרכיביה, יצר מסגרת שמגדירה את הישראליות המתחדשת. מלחמת השבעה באוקטובר הייתה ועודנה הסדן שעליו נרקעת מציאות זו.

בקרבות עזה אומצו סמלי הדת והפכו גם לסמלי היסוד של הישראליות החדשה: דגלי ישראל, החנוכיות, הקידוש המצולם ספונטנית מידי ערב שבת והנחת תפילין בשדה הקרב. ביום שישי האחרון, הוצגה קבלת שבת המונית בה נטלו חלק כ–300 משתתפים ששרו את 'התקווה'. כל אלה לא נראו מעולם בשורות הלוחמות במערכות דומות. נוכחותם מהווה מהפכה של ממש.

את תפנית טקטונית הזו ראוי לזכור גם בהקשר להיסטוריה הקרובה. ההתיישבות ביהודה ובשומרון הייתה תמיד בבחינת בת חורגת בתולדות ההתיישבות בארץ ישראל. המפעל החלוצי הציוני היה ברובו המכריע חילוני במוצהר. פוזיציה זו נבעה מהרצון להתבדל מחיי היהודים בגלות. 

היה זה 'גוש אמונים' בראשות זבולון המר, חנן פורת ואחרים, שפרץ לראשונה את דרכו בחומה החילונית ההיא. העלייה לסבסטיה ב-1975 הייתה הבקיע הראשון בחומה, אף שהמתנחלים פונו שוב ושוב על ידי הצבא (שש פעמים). 'מתנחלים' קראו להם אז – אלה שביקשו להגדיר תנועה זו לגנאי (בעזרת המדיה כמובן) וגם אלה שביקשו להסתייע בהגדרה התנ"כית החיובית לתנועה זו. ההתנחלות זכתה אומנם בלגיטימציה ראשונה שניתנה לה על ידי שר הביטחון דאז שמעון פרס, אבל הוא גם היה הראשון שמשך ידיו ממנה באוסלו.

הצבא, שייצא בבוא הזמן כמנצח מעזה, יתכתב אחרת גם עם המאבקים שמנהלת ישראל עם הסובבים אותה ועם מאבקים שנכפו עליה במהלך השנתיים האחרונות. אנרגיה רבה תופנה לפעילויות בעלות אופי מדיני לחיזוק מדינת ישראל בקשריה הבינלאומיים – בעיקר אלה עם העולם המוסלמי-ערבי (ערב הסעודית, מדינות צפון אפריקה וכו').

בעזה התאחדו הכוחות. עכשיו, 'בזכות' עזה, ניתן לומר את האמת כהווייתה: "אחים אנחנו".