כולנו בפוסט טראומה

אילוסטרציה: pixabay
אילוסטרציה: pixabay
איציק סעידיאן לא לבד * כל לוחם ושוטר שהיה שם נפגע באופן כלשהו

גל הפיגועים בירושלים. אוטובוסים מתפוצצים , גופות מפורקות לחלקים שמתפזרים לכל מקום. במסעדות ובבתי קפה אנשים מתים על השולחנות עוד לפני שהספיקו לאכול משהו לפני הפרידה מהעולם הזה.

שוטרים וקצינים רצים בזירה ומנסים להציל את מי שעוד ניתן, מנסים לראות אם ישנם מחבלים נוספים במקום, אוספים ראיות, כאילו מנותקים מהמקום, מריח הגופות השרופות, עובדים על אוטומט. כן, נכון, בכל תדריך אנחנו מבקשים ואף נותנים פקודה לשוטרים ולקצינים שלא להיכנס לתוך האוטובוס או המסעדה לפני שאיש המקצוע – החבלן – לא מאשר שאין במקום עוד מטענים. אבל הוראה ופקודה זו אינה עומדת במבחן המציאות. אפילו אנחנו, נותני הפקודה, לא מצליחים לתת דוגמה אישית. מיד ברגע ההגעה למקום הפיגוע אנו שוכחים שאנחנו לא חסינים, נכנסים לתוך האוטובוס או המסעדה, מסכנים את החיים שלנו רק על מנת להציל אנשים. מין קונפליקט ללא תשובה נכונה.

יום אחרי יום, פיגוע אחרי פיגוע. ימי ראשון ושוב ימי ראשון. פחד לעמוד סמוך לאוטובוס ברמזור, מעין רולטה של מוות כל הזמן סביבנו.

המחשבה לכתוב צוואה למשפחה הגרעינית שלי כל הזמן רצה במוחי. כל כך הרבה פעמים המוות קרוב אליך, גורם לך לחשוב מחשבות של סיכומי חיים, לחשוב על בת הזוג שלך, הילדות שלך, לאן הן ימשיכו מכאן, האם דאגתי מספיק לעתיד שלהם ועוד כל מיני שאלות שעולות בראש בדרך הביתה אחרי פיגועים נוראיים.

אתה המפקד, אתה מוביל אנשים. כל העיניים נשואות אליך. לך אין את האפשרות אפילו לא לרגע להיות חלש, להזיל דמעה במקום הפיגוע. לאחר מספר פיגועים קשים בירושלים, החלו שוטרים לגלות סימני מצוקה נפשית. מדור הפסיכולוגיה במשטרה זיהה ושמע את השטח. החלו להישלח פסיכולוגים ליחידות המשטרה שנפגעו מן האירועים הקשים והתקיימו שיחות של הוצאת קיטור ולחץ עם ליווי מקצועי. בעוונותיי ראיתי אז במהלך הזה בזבוז זמן מיותר. לא הבנתי את המשמעות. כמפקד משימתי בשעות קשות בירושלים חשבתי שהשוטרים צריכים להיות בשטח, לחזק את הציבור בנוכחות מסיבית ברחובות ולא בשיחות עם פסיכולוגים. היום אני בהחלט מכיר בעוצמת הנזק הנפשי של כולנו.

נשאלתי פעם בהרצאה שלי: מה היה הרגע הקשה ביותר שחוויתי בגל הפיגועים?

קשה היה להצביע על רגע אחד ספציפי. יחד עם זאת, מה שזכור לי היטב זה בעיקר שני דברים: האחד זה הריח הנוראי של הגופות שלא עובר גם אחרי מקלחת. הריח החריף שנשאר לך בנשמה ולא עוזב אותך של אנשים נשרפים בחיים למוות, ריח שחוזר אליך בכל פעם מחדש. הדבר השני הקשה כל כך היה לנקות את סוליית הנעליים שלי אחרי פיגוע. חתיכות של בשר אדם מגואלות בדם אשר נדבקו ונכנסו לחריצי הנעליים, בשר אדם שהיה עם נשמה וחיים מסיים בתוך סוליית הנעליים שלי. זה דבר נורא בעיניי, משהו שלא מרפה בזיכרון הפנימי שלי.

עכשיו מדברים על איציק שהצית את עצמו לאחר מצוקה נוראית שלא נשמעה. בחוץ ברחוב יש עוד אלפים כמו איציק שאינם מדברים או מתלוננים – רובם מבושה שלא יתייגו אותם כפגועי נפש, חלקם לא מאמינים למערכת שתעזור להם וחלקם נותרו ללא כוח להיאבק.

פעם מישהו אמר לי "חלק מהחבר'ה מדברים על פנסיה תקציבית שיש לנו. מה שהם לא יודעים או מבינים זה רק מי שאסף חתיכות של ילד מפורק בפיגוע לתוך שקית ניילון יבין זאת. רק מי שלא ישן לילות שלמים יבין זאת. רק מי שיש לו התקפי זעם וחרדה יבין זאת. בעצם אף אחד לא יבין זאת, גם לא אנשי הוועדות של משרד הביטחון. רק אלה שהיו שם מבינים זאת. הם לעולם לא יחזרו להיות מה שהיו. הצלקת תמיד תישאר עד סוף החיים".

נותרתי ללא מילים. הבנתי שאנחנו דור של פוסט טראומה. כולנו איציק.