כורדים בירושלים

צילום יוסי הדר
צילום יוסי הדר
זכות גדולה היא לירושלים שהכורדים הם מאהביה, וזכות גדולה היא לכורדים שירושלים אוהבת אותם עד כלות

זכות גדולה היא לירושלים שסבליה רחבי הכתפיים שישבו ברחוב החבצלת כורדים היו, וחבורת "מובילי ירושלים" – שלושה במספר שהיו להם עגלות רתומות לסוסים וחנו במורד רחוב אגריפס מול קולנוע "עדן" ז"ל – כורדים היו, וכך גם בוניה, סולליה, חוצביה ואלה שהתפללו להשיב עטרה ליושנה.

כבר במאה השמונה-עשרה הסיעום כיסופיהם של יהודים חולמים אלה אל ארץ חמדת אבות, אל ציון וירושלים, לנשוק את אבניה ולחון את עפרה. הם הותירו אחריהם את בתיהם שהיו עטורים בבוסתנים ובפלגי מים והמירום באבני ירושלים, אבנים כואבות, שיהודה עמיחי כותב עליהן: "האבן הירושלמית היא האבן היחידה שכואבת, יש בה רשת עצבים". הם באו לבנותן, להרגיען ולהרגע בהן.

ירושלים היא עיר ימים רבים. עיר בת כחמשת אלפי שנים. עיר שידעה מלחמות רבות. ירושלים נהרסה ונבנתה, נשרפה ונבנתה, כך שוב ושוב ושוב.

במלחמת השחרור נחצתה העיר. "תשע עשרה שנה הייתה העיר מחולקת, כמשך חיי אדם צעיר שאולי נפל במלחמה" (יהודה עמיחי) ובמלחמת ששת הימים שוחררה ואוחדה מחדש.

יהודה עמיחי בנה של העיר, וגדול משורריה בעת החדשה כותב: "איך יהיה אדם ראש עיר כזאת?", ומוסיף ותוהה: "מה יעשה בה? יבנה ויבנה ויבנה?". הגם ששירו זה מתייחס לראש עיר אחר, מעשי טדי הם המענה לתהיותיו.

הכל יודעים כי טדי נחשב כראש העיר הטוב ביותר שהיה בירושלים, אך רק מעטים יודעים מי היו בימיו בוניה של העיר, מי היו שהניחו את תשתיותיה, מי פרצו את הסימטה הצרה שחבקה את הכותל המערבי במשך מאות בשנים, והפכוה לרחבה גדולה שבה מקום למאות אלפי מתפללים, ובכלל על מי הוטלה המשימה ההיסטורית לנקוט במהלכים ממשיים לאיחודה של העיר?

קודם שאשיב על כל השאלות הללו אבקש להדגיש: את ירושלים המאוחדת בנו אנשים רבים מספור: ספרדים ואשכנזים, דתיים וחילוניים, בני כל העדות והשבטים האגודים בעם ישראל. ברשימת הקבלנים בוני ירושלים תמצאו שמות מכל עדות ישראל, ולכולם חלק ונחלה בה. רבים הניחו בה אבן על אבן. רבים בנו בה נדבך על גבי נדבך. ירושלים היא עיר זוכרת, כשם שהיא זוכרת את הורדוס גדול בנאיה בעת העתיקה – כך היא תזכור את כל בנאיה החדשים.

ועתה שאמרתי את שאמרתי, אני מאמין שלא תהו חותים גחלים על ראשי, ולא תטילו לעברי אבני בליסטראות אם אומר שגדולי הבונים בירושלים למן איחודה ועד הנה הם בעיקר הכורדים. האיש שמונה על-ידי טדי קולק לפעול לאיחוד העיר בהידברות עם תושביה הערבים היה זכי לוי הכורדי, שהיה יו"ר הקואליציה העירונית באותה העת. זכי היה האיש הנכון, שכן הוא דבר ערבית טוב יותר מכל גביר ערבי שאותו הוא פגש, והוא ידע את תרבות האנשים הללו ואת נפשם.

ומי שהוזעק על-ידי טדי להכשיר את רחבת הכותל היה זלמן בראשי הקבלן הכורדי המפורסם.

על אלה ועל האחרים נדבר בערב שמתכננים חברי להקת המחול גוננים שיתקיים בקרוב, ובו ישתתפו האנשים שידם הייתה  בהכשרת רחבת הכותל, באיחוד ירושלים ובשחרורה.   

 משום שמדובר בערב חגיגי שבש נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו יופיעו בו גם זמרים, נגנים, רקדני להקת המחול מגוננים ועוד ועוד.

ההקדמה בספרי: "חלומה בשער בת רבים" – שעיקרו שירת  ירושלים – נפתחת במלים "לכל אדם ירושלים בסוף דרכו. אני כל דרכיי ירושלים. נערתי ירושלים, חלומיי ירושלים, כל ילדיי ירושלים ואמי שלוקחה אל עפרה". ירושלים שלי – שרבים חברו לבנותה –  אינה עיר גרידא, לדידי  היא מושא חלומותי ומשאלות לבי העורג. לערב המתוכנן תוזמנו לנשום את ריחה המבושם של בירת ישראל, ולהשיח עם  טובי בניה ובוניה. שיהא חן המקום על יושביו. שישרה עלינו חן ירושלים.