כיכר העיר ריקה

צילום: רן ארדה
צילום: רן ארדה
תערוכה מיצירותיה של רות שומרוני בגלריה 'פריסקופ' בתל אביב

תערוכה זו נהגתה לפני שנתיים – לפני המבול, לפני שהשמיים נפלו עלינו, לפני שמגדל האשליות התנפץ והותיר אותנו עירומים, יתומים ובפיות פעורים.

באותה תקופה עסקה רות שומרוני בפיתוח מבנים אורבניים, דמיוניים, מלאי קישוטים ונצנצים, כמחאה נגד הנוף העירוני המשתנה מול עינינו ולא לטובה. מגדלים מונוטוניים יצוקים מבטון בעלי חזיתות מזכוכית מיתמרים אל על כשהם חוסמים את יפי הטבע, השמיים והים, צמרות עצים, ציוץ ציפורים, הווי שכונתי, הולכי רגל וילדים המשחקים ברחוב.

שבעה באוקטובר שינה תפיסות עולם, צורות ראייה ורגשות. המבנים שהיא יצרה נשארו מבנים בעלי שתי קומות. קומת הבסיס נוצקת בצבעי חמר שונים המעניקים לה יופי טבעי, מכוסה בטביעות אצבעותיה של רותי כרמז לאריחים עתיקים. על גוף המבנים חריטות בדגמים מופשטים וסמליים שהיו רווחים בפסלים של קבוצות שבטיות.

על גבי קומת הבסיס מתנשא מאין מכסה פיסולי וייחודי שמעניק לכל מבנה מאפיינים אישיים אך לו. המבנים עומדים מכונסים, נעוצים באדמה, סביב חלל ריק, מטאפורה לכיכרות שהתרוקנו מאנשים כתזכורת לתקופת הקורונה, עת היינו מנותקים וספונים בבית. המבנים מאזכרים צריחים או מבנים שמציינים מקומות קבורה, טירות נטושות או מקומות רחוקים השאובים ממאגרי הזיכרון האישי והקולקטיבי.

הכיכרות המקומיים בזמן הזה מלאות בשתיקה רועמת של אובדן, תקווה וייאוש. הכיכרות מוקדשות לתזכורת החטופים. צילומיהם מעוררים תחושות של חרדה, אימה, ודאגה לשלומם. קולות של שמחה וצהלה מוחלפים בים של דמעות ובמחאות מסוגים שונים. נרות, דגלים וצילומים הופכים את הכיכר למחוז זיכרון קולקטיבי למציאות טורדנית וסוריאליסטית.

"כיכר העיר ריקה ואין פוקד את הר הבית בעיר העתיקה", קוננה נעמי שמר בשירה "ירושלים של זהב". משהו בתוכנו נשבר, המשחק מכור והביטחון האישי והקולקטיבי התמוססו. אל מול הכיכר המטאפורית נפער קיר העיניים.

לצידו קבוצת הצעקה, ראשים אנונימיים פעורי עיניים ופעורי פה, שהצעקה בוקעת מהם, ממלאת את חלל הגלריה והולכת ומתפשטת בעולם כולו. הצעקה שמבטאת חרדה קיומית, הופכת לסמן העיקרי של היצירה, מבוטאת באקספרסיביות קיצונית, חפה מכל תו מיותר.

העיניים מתבוננות בסצנה זו כממאנות להאמין. קופסת חמר קטנה שבמרכזה עין מזוגגת בזכוכית מלאכותית, יוצרת את האישון הנראה כעין תותבת – מבט קפוא מתוך חלון בדיוני. העין – כפצע מבפנים – מזכירה את כותרת סרטו של סטנלי קובריק מ-1994 'עיניים עצומות לרווחה'.

המיצב של רותי שומרוני הוא אנדרטת זיכרון יפהפייה ופיוטית למה שהיה ולא יחזור.

אוצרים: שרי פארן ואריה קוץ.

התערוכה תיפתח חגיגית בשבת (24.2, 11:30) ותינעל ב-16.3.

שעות הביקור בתערוכה: שני-חמישי – 17:00-20:00, שישי-שבת – 11:00-13:00.

גלריה 'פריסקופ', רח' בן יהודה 176, תל אביב.