כך הפכנו לרובוטים

הווטסאפ ודומיו הם כלים באמת חשובים בעידן החדש של התקשורת ההמונית * אך יש בהם חלק הרסני למדיי בחלקים אחרים של חיינו אם לא נדע לרסן את הדברים ולא ניתן עליהם את הדעת

מיליארדים רבים בעולם מושקעים בפיתוחה של בינה מלאכותית במטרה להגיע לרובוט המושלם שיעשה עבורנו לא רק את הניקיון בבית, אלא גם יחשוב במקומנו. אני פשוט לא מבין מדוע הם עושים זאת: הרי לא מעט אנשים מתוכנו הפכו כבר מזמן לרובוטים.

הוכחה מרגיזה על כך קיבלתי לפני מספר ימים. ידיד (כך הוא מוגדר בסולם החברות בינינו) שלח לי ברכה מיד עם שובו ארצה מהמזרח הרחוק לרגל זכייתי במספר מדליות במכביה האחרונה. בסיומה של הברכה הוסיף את שתי האותיות: נ.ב. (נזכיר בזאת), כלומר, הוא נזכר במשהו נוסף שמצא לנכון לכתוב: "אני גם מברך אותך על אירוע זה, בו נטלת חלק ושתוכנו נשכח ממני. הגיל…".

הידיד (במירכאות או בלעדיהן) פעל ממש כרובוט. האירוע בו נטלתי חלק וששכח לברכני עליו היה טרגי עבורי: מותה של אחותי היקרה ז"ל.

זה הזכיר לי ידיעה שהופיעה לפני מספר שנים בתקשורת. הורים שכולים שלחו מכתב למשרד ראש הממשלה ובו הם  (אם אני זוכר נכון) התלוננו על הסחבת בחקירת נסיבות מותו הטרגי של בנם האהוב. בחלוף מספר ימים קיבלו אישור על הגעת המכתב בתוספת איחולים לבביים והצלחה בהמשך דרכו…

כמובן שבעקבות הפרסום הרב של המקרה, באה ההתנצלות ממשרד ראש הממשלה. הטעות הטראגית וגם מותו של החייל נשכחו מלב הקוראים, אך לעולם לא נשכחו ולא יישכחו מלב בני משפחתו.

בשנים האחרונות התווספה תופעה חדשה בחיינו, המאיצה בעיניי את תופעת הפיכת בני האדם לרובוטים: כבוד הווטסאפ. כלי באמת חשוב בעידן החדש של התקשורת ההמונית, אך יש בו חלק הרסני למדיי בחלקים אחרים של חיינו אם לא נדע לרסן את הדברים ולא ניתן עליהם את הדעת. להלן שתי דוגמאות:

במזל טוב נולד לך נכד חדש, עלית בדרגה, או סיימת – ממש ברגעים הללו – את כתיבתו של ספר חדש. אתה ממהר למקלדת של הנייד וטורח לשלוח, כמובן אותו נוסח, למאות ממכריך וחבריך. בחלוף מספר דקות (לפעמים נדמה שהאנשים לא זזים מהמכשיר לשנייה נוכח המהירות שבה הם מגיבים) באות התשובות השגרתיות שעיקרן: "ברכות חמות לרגל הולדת הנכד" או "הצלחה לספר החדש". כמובן כמעט בלא שיחה טלפונית אחת.

גם במקרים פחות משמחים. כמו הודעה העצובה על פטירתו של קרוב משפחה אהוב, אתה מוצף בהודעות ווטסאפ כמעט זהות. "מצטער לקרוא: משתתף בצערך… שלא תדעו עוד צער…". ודווקא, לעזאזל, ברגעים הקשים הללו אתה זקוק לקול אנושי שמשמיע באוזניך מילים חמות של עידוד ובעיקר לקבל אוזן קשבת.

שני המקרים שציינתי בפניכם – של שמחה ושל צער – הם אירועים שבדרך כלל נדירים בחיינו. אבל בשנתיים האחרונות (אולי יותר…), מוצפים כולנו מידי בוקר בברכה היומית של אותו יום בנוסחים שונים שחוזרים על עצמם כעבור שבוע ימים. ברכות נוספות אתה מקבל לרגל ראש חודש. את הברכות הללו איש לא טורח לכתוב (מלבד כמובן מי שכתב אותם לראשונה לפני שנים…).

אתה עובר על הברכות או להבדיל על התנחומים ומיד מקיש על 'העבר'. כעבור מספר שניות הן נוחתות אצל אחרים ורק בשעות הערב הן מגיעות למנוחה וללינת לילה במכשירך המחובר למטען ואוגר כוחות חדשים…

אנו ממשיכים לאחוז בכף ידינו, בשעות שנותרו על עלות השחר, במחיקת ההודעות השגרתיות של היום, כדי להכין את המשטח – נקי כהלכה – לקליטת ההודעות של הבוקר החדש.

תסכימו איתי: מכשיר הטלפון הנייד הפך, למרבה הצער, לאוזן הקשבת האנושית וללשון הדיבור של חיינו. אז לאיזה סוג חדש של רובוט אנו בדיוק מצפים?