כשוך הפרעות

הקלות הבלתי נסבלת של התייחסות לעזיבת יהודים. לוד (צילום: Vorash)
הקלות הבלתי נסבלת של התייחסות לעזיבת יהודים. לוד (צילום: Vorash)
באמירה אומללה אחת של שר חסר ניסיון, המעידה על קוצר ראיה משווע, מקופלת כל הבעייתיות של הממשלה החדשה

לפני ימים ספורים, נפגש ראש סיעת 'ימינה' ויו"ר ועדת הכנסת, ח"כ ניר אורבך, עם  השר לביטחון פנים, עומר בר לב, לדיון במשבר שפקד את הערים המעורבות ובמיוחד את העיר לוד (משבר שבעטיו נטשו כבר 300 משפחות יהודיות את העיר) ובהצעת חוק 'הערים המעורבות' שהגיש אורבך. מטרת החוק היא הגברת האכיפה והענישה במקרים של עבירות שבוצעו על רקע לאומני והפרת הסדר הקיים של 'מרקם החיים המשותפים'.

בדברי ההסבר של החוק נכתב כי "הצעת החוק תכלול החמרת ענישה על אירועי אלימות בעלי רקע לאומני, החמרת ענישה על החזקת נשק בלתי חוקי, הגברת אכיפה באזורי החיכוך ('אזורים חמים'), הקמת חמ"ל ייעודי האמון על הביטחון והשבת תחושת הביטחון לתושבים בערים המעורבות".

צר לי להעריך, כי הסיכוי שהעבודה תתמוך בהצעת החוק הזו הוא קלוש. דווקא כאן טמונה הסכנה כי מאמץ רב של שנות פעולה רבות – שלא להזכיר חיים משותפים – יירד לטמיון.

דווקא בשל מבנה הממשלה החדשה, התחושה שאין לה על מה להתבסס, כי "הכול יהיה בסדר" וגם בלי שייאמר הדבר במפורש, יש הסבורים שם כי "אז מה אם כמה משפחות יהודיות יעזבו את העיר?".

ואכן, עד כמה פריכה היא הממשלה החדשה של בנט-לפיד, עד כמה חסרה היא בשלות וניסיון, במיוחד בתחום הזה של יחסי יהודים ערבים, אפשר ללמוד דווקא מההערה של השר לביטחון פנים בר לב, שהושמעה באירוע אחר שבו הוסבר לנו מדוע מצוי נשק רב כל כך במגזר הערבי. "הנשק מצוי גם במשפחות ערביות נורמטיביות הזקוקות לו על מנת להגן על עצמן", אמר השר. באמירה אומללה אחת, המעידה על קוצר ראיה משווע, מקופלת כל הבעייתיות של הממשלה החדשה. שוויון בכל מחיר. אלה פורעים ואלה נפרעים, אבל כולם שווים בפני החוק…

על הנגב יורד…

המשבר הבא כבר כאן. ההתנגשות הצפויה וההכרחית בין צרכי הצבא והיערכותו בנגב לבין הפריסה הבדואית העכשווית והצפויה, שלה תיאבון שאיננו יודע גבול (ונתמכת בחברי קואליציה) עומדת עכשיו לפתחנו. בפאתי הדיון בשאלה נוקבת זו מצויה השאלה: האם הקואליציה השברירית הנוכחית מסוגלת לעמוד בפני תביעותיו של מנסור עבאס, במיוחד בתחום זה?

צה"ל מצוי זה שנים בתהליך ענק של ירידה דרומה ופריסתו מחדש שם. הדבר קרה לאחר סחבת מתמשכת, אין ספור החלטות ודיונים של ממשלות ישראל לדורותיהן עד שהגיע נתניהו. רצונו ונחישותו עשו את שלהם. נתניהו עמד בתקיפות הראויה וכך רוב רובם של מחנות הצבא במרכז אכן פונו ועברו דרומה. כל המפעל האדיר הזה לווה גם בדאגה לתחבורה הולמת לחיילים שרצו להגיע לבתיהם בסוף יום הפעילות או בסופי השבוע ואף לשוב משם למחנותיהם.

מפעל אדיר זה שהתנהל ברובו ב'שו-שו', מתחת לרדאר התקשורתי, אכן לא זכה לכיסוי מתאים בתקשורת. רוב רובו של ציבור צרכני המדיה איננו מכיר אותו. עתה מסתבר, מתקרב מועד הדיון שיחרוץ גורלו של הפרויקט הענק הזה. מעניינת שתיקתו של גנץ, שר הביטחון המהולל. מדוע אין הוא משמיע את קולו?

מה נשתנה?

שוב ושוב מתרעמים רבים על מינויו של אלי אבידר לשר בממשלת בנט. הוא אמור לשמש כשר לענייני מודיעין במידה והשר המכהן, אלעזר שטרן, ייבחר לתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית. בינתיים הוא משמש כשר לתכנון אסטרטגי במשרד ראש הממשלה. בעקבות צעד זה יש המוסיפים ומצדיקים עוולה או פגם בהתנהגות של גוף ציבורי זה או אחר, באמירות כמו "גם ההוא הוסיף משרדים ושרים"… עוד חלק משיטת הוויכוח שהנהיגו במחוזותינו כדי להצדיק את שיטת ה'רק לא ביבי' ההרסנית.

איזו מין צורת ויכוח זו? הרי ראוי שנשקול כל דבר לגופו. אם ההוא לא פעל בסדר, אזי הדבר מצדיק את הפגמים (הקשים) העכשוויים? כך ניצבת לפנינו שוב ושוב 'ממשלת השינוי והריפוי' (עאלק) ויש עוד כמה 'עאלקים' בדרך… ולא נותר אלא לומר לזורעי שנאת ה'רק לא ביבי': אשריכם כל העוסקים בסיגרים ובחמגשיות…