לא לשקוע – תעשו ספורט

דווקא בימים טרופים אלה: אין כמו פעילות ספורטיבית (אילוסטרציה: Freepik)
דווקא בימים טרופים אלה: אין כמו פעילות ספורטיבית (אילוסטרציה: Freepik)
פעילות גופנית היא בהחלט מפלט מוצלח משגרת הדיווחים הקשים מהחזית * זה טוב לכל טווח הגילאים

בעקבות ההדים הרבים שקיבלתי על פרסום מאמרי בשבוע שעבר, בצורך למעט שלווה בימים טרופים אלה, החלטתי שגם הפעם אקדיש את טורי לבריאות הנפש והגוף.

המלחמה המתמשכת בשלוש החזיתות – ברצועת עזה, בלבנון ובאיו"ש – פוגעת בכל אחד מאתנו. אין לך משפחה בישראל שאין לה קשר למלחמה המתמשכת: בני המשפחה שלך הנמצאים בחזית, ילדיהם של בני השבט, החברים והשכנים. כולנו בסירה אחת כואבת ומתישה.

הגוף והנפש נמצאים במצוקה נוראה, במיוחד כאשר נשמעות מפי דובר צה"ל שתי המלים הנוראיות "הותר לפרסום". באותו הרגע אינך רואה דבר מלבד דמותו המחייכת של עוד נער צעיר או אבא לילדים קטנים שנפל בקרב. יחד אתו נקברו חייהם של בני משפחתו הקרובה וחבריו.

אתה מתחיל לחפש מעט מזור לנפשך הכואבת. לוחץ על השלט בתקווה שיביא אותך לעולמות אחרים. מסך הטלוויזיה נענה לפקודה: תמונות מעולם הפלאים בערוצי הטבע או מתחרויות ספורט שונות. אתה לא בדיוק עוקב אחר המתרחש. תמונותיהם של הצעירים שנפלו במלחמה מוסיפות ללוות אותך. בלית ברירה אתה שב ונועל את נעלי הספורט ועושה דרכך לפארק שליד ביתך. אני מגביר את ההליכה, מתרחק מהבשורות הרעות ורוכש לגופי אשליה של תרופת פלא.

"לא אשליה", אומר לי חבר קרוב, "חיזוק הגוף מביא גם לחיזוק הנפש" ואז הוא פותח במונולוג של "נפש בריאה בגוף בריא". "אוקיי", אני משיב, "אבל עד מתי? ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל כבר הבטיחו שעוד נכונו לנו חודשים רבים של מלחמה". ואני, הסבא המודאג, קיוויתי רק לשמוע את מילות השיר "עוד נדע ימים טובים מאלה".

בשובי הביתה מיהרתי לראות בנייד כמה שעות ישנתי בלילה, כמה כוסות מים אני צריך לשתות, כמה צעדים צעדתי והאם עמדתי בהתחייבות שלי לאתר 'כללית אקטיב' ואם הלכתי את 5,000 הצעדים. אני נוכח לדעת שחסרים לי כמה מאות מטרים. בשקט בשקט אני יורד מהמיטה לסלון הבית לבוש בפיג'מה עיראקית כדי להשלים את המכסה (בקשה לי אליכם: אל תצחקו עליי).

עכשיו אני ממש בבעיה: מאות המטרים שהלכתי קרוב לחצות הרחיקו ממני את השינה, אבל לא את התמונות שהספקתי לראות בחדשות באותו ערב.

בלית ברירה המשכתי להביט באתר של קופת חולים. שמחתי לראות שם מאמרים רבים הקשורים לספורט. אחד מהם צד את עיניי: הציון שקיבלו ילדי ונערי ישראל על ידי ארגון הבריאות העולמי בפעילות גופנית לילדים. האיגוד, שמאגד בתוכו 60 מדינות, ממליץ לנערים ולילדים בגיל בית ספר עממי לבצע פעילות אירובית לפחות 60 דקות ביום. לא פלא, אתם כבר מבינים, שהאיגוד העניק לנו ציון מפוקפק מאוד. כך למשל, רק כ-32 אחוז מהילדים בגיל האמור הצהירו כי הם מבצעים פעילות גופנית מתונה עד נמרצת לפחות במשך 60 דקות במשך ארבעה ימים בשבוע. רק שלושה אחוזים דיווחו כי פעילות גופנית בפרק זמן זה אכן נעשית על ידם מידי יום. לא אלאה אתכם בנתונים העצובים הנוספים. אתם מכירים זאת טוב ממני מהבית.

החוקרים מצאו עבור ישראל נקודת אור ואופטימיות: רוב בתי הספר בישראל מציעים לתלמידים שעתיים של חינוך גופני בשבוע על ידי מורים מקצועיים. עם זאת, רק במחצית מוסדות החינוך יש אולמות ספורט.

במלים פשוטות: גם הילדים והנכדים שלנו, שמוכנים להתאמץ ולעשות ספורט, אין להם היכן לעשות זאת. לצעוד בפארקים? הצחקתם אותם. כמה זמן אפשר להיפרד מהמכשיר הכי חשוב בחייהם – הנייד – מכשיר שהביא הרבה ברכה ועזרה. אך גם לא מעט מפח נפש (גם לגברים שבינינו).

קרוב לוודאי שמעתם את האנחות של הגברים, בתוספת (תנחשו לבד…) שקיבלו שיחה טלפונית מבת זוגם הנפתחת במלים "תוסיף לרשימה". "רבאק", אתה לוחש לעצמך וממהר לשוב לסופר כדי לעשות השלמות – הכול למען שלמות הקן.